הוראת ה' לשמואל מסמנת נקודת תפנית דרמטית בהנהגת העם, במעבר מהשגחה ניסית לשלטון טבעי וארצי. ה' מקבל את בקשת העם למלך, אך דורש להציב בפניהם אזהרה חמורה על המחיר הכבד של שלטון זה. ההסכמה לבקשת העם נובעת מכך שהם אינם ראויים עוד להנהגה ניסית ועליהם להתנהל בדרך הטבע [מלבי"ם], וכן כדי להפיס את דעתו של שמואל ולהבהיר לו כי העם לא מאס בו אישית [מצודת דוד].
עם זאת, ה' מצווה על שמואל: הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם. משמעות ביטוי זה היא התראה חמורה [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], בדומה לאזהרה הנעשית בפני עדים כדי שהעם לא יוכל להתכחש לה בעתיד [מצודת ציון]. מטרת ההתראה היא להטיל עליהם את אימת המלכות [רש"י], במיוחד לאור העובדה שבמשך מאות שנים לא היו כפופים לשלטון נוקשה [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, ההתראה נועדה להציג בפניהם את הסכנה הטמונה במלך שאינו כפוף למשפטי התורה, אלא עלול לשלוט בכוח הזרוע [מלבי"ם, מצודת דוד].
המושג מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ זוכה להתייחסות מיוחדת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר בזכויות משפטיות לגיטימיות הניתנות למלך על פי דין התורה, אלא בכינוי להנהגה, לחוקים השרירותיים ולמנהגים שהמלך יקבע לעצמו, גם אם הם מנוגדים ליושר, בדומה להתנהלות המושחתת שכונתה קודם לכן "משפט הכהנים" [מלבי"ם, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
סביב מהות "משפט המלך" קיימת מחלוקת קדומה בחז"ל המובאת בפרשנים. דעה אחת גורסת כי כל הפעולות ששמואל יתאר אכן מותרות למלך על פי הדין. לעומתה, הדעה החולקת קובעת כי דברים אלו נאמרו אך ורק כדי לאיים על העם ולבהלם [רד"ק, אברבנאל]. הפרשנים מצדדים בדעה השנייה, שכן התורה מצווה על המלך שלא ירום לבבו ולא יסור מן המצווה, ולא ייתכן ששמואל יחדש היתר למלך לגזול ולעשוק [אברבנאל].
לאור זאת, השימוש במילה "משפט" טומן בחובו אירוניה מרירה. העם ביקש מלך "לשופטנו", ובתגובה ה' מורה לשמואל להציג להם מה יהיה ה"משפט" האמיתי של המלך: לקיחת רכושם ושעבודם ככל העולה על רוחו [אברבנאל]. לכן הפסוק מדגיש ומסיים במילים אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם, כדי להבהיר שזהו טיבו של המלך הספציפי שהם דורשים כעת, אשר ימשול בהם ללא מצרים [אברבנאל, מלבי"ם].