בקשתם של זקני העם למנות עליהם מלך עוררה תגובה קשה אצל שמואל הנביא. למרות שהזקנים לא התכוונו בהכרח להדיח את שמואל אלא רק למסד שלטון ריכוזי והמשכי ופנו אליו מתוקף סמכותו [ביאור שטיינזלץ], בקשתם הציפה קושי מהותי במספר מישורים.
ראשית, הדבר נתפס כירידה רוחנית. תחת הנהגתו של שמואל, עם ישראל זכה להשגחה אלוהית ישירה וניסית. בקשתם למלך בשר ודם ביטאה רצון לעזוב את ההנהגה הניסית הזו ולהסתופף תחת הנהגה טבעית ומדינית רגילה [מלבי"ם]. בנוסף, הבקשה עוררה בעיה עקרונית בתפיסת המשפט, שכן המשפט אמור להימסר לשופטים הפוסקים על פי התורה, ולא למלך שעלול לשפוט על פי דעתו האישית [מצודת דוד], במיוחד לאור החשש שהעם מבקש מלך שיחוקק חוקים כרצונו בדומה למקובל אצל שאר אומות העולם [רש"י, מלבי"ם].
הכתוב מדגיש כי וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל דווקא כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ. המפרשים מסבירים כי הפגיעה בשמואל הייתה אישית. אילו היו מבקשים מלך רק כדי שיוביל אותם במלחמות, הפגיעה הייתה פחותה. אך הדרישה למלך ש"ישפוט" אותם רמזה כי הם אינם מרוצים ממשפטיו של שמואל עצמו ומחפשים שופט טוב ממנו. שמואל אף דן את העם לכף זכות והניח שהם אכן מעוניינים במלך שישפוט על פי חוקי התורה, אך דווקא משום כך הוא חווה את הבקשה כעלבון אישי ישיר כלפיו כמי ששפט אותם בצדק עד כה [מלבי"ם].
לנוכח המשבר, תגובתו של הנביא היא וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה'. הפרשנים מסכימים כי מטרת תפילתו לא הייתה להביע תרעומת, אלא לבקש שהנבואה תשרה עליו בעניין זה, כדי לדעת מה עליו להשיב לעם וכיצד ה' מורה לו לפעול [רד"ק, מצודת דוד].