בקשת העם להעמיד עליהם מלך אינה אירוע חריג, אלא חוליה נוספת בשרשרת היסטורית ארוכה של מרידה. המעבר מהנהגה אלוהית למלוכה בשר ודם נתפס כבגידה רוחנית וכהמשך ישיר לחטאי העבר.
המילים כְּכָל הַמַּעֲשִׂים מדגישות כי אין מדובר בתופעה חדשה. כפי שמאסו בעבר בה׳ ובחוקי התורה לטובת עבודה זרה, כך הם עושים כעת כשהם בוחרים להמיר את משפט התורה במשפט המלך [מצודת דוד]. שורש הפגם נעוץ ברצונם להחליף את ההשגחה האלוהית הנסית בהנהגה טבעית ואנושית. כשם שבעבר עזבו את ה׳ כדי לחסות תחת כוחות הטבע, כך עתה הם מואסים בהנהגתו הנסית של שמואל ובוחרים לבטוח בכוח אנושי [מלבי"ם]. מתוך כך, ה׳ מנחם את שמואל ומבהיר לו שאל לו להיפגע באופן אישי ממעשיהם, שכן דיו לעבד שיהיה כרבו, וכפי שעזבו את ה׳ כך הם עוזבים גם אותו [ביאור שטיינזלץ].
כפיות הטובה של העם מתעצמת במילים גַּם לָךְ, המלמדות כי המרידה מתרחשת למרות ששמואל נמצא עמהם. אף על פי ששמואל הנהיג אותם בהצלחה מול אויביהם, השכין שלום והדריך אותם בדרך הישר עד שלא נזקקו עוד למלחמות, הם בחרו למרוד. הם דרשו מלך שלא היה להם בו כל צורך אמיתי, והונעו אך ורק מתוך פחד נקודתי מפני נחש מלך בני עמון [רד"ק].