הקמת שלטון מלוכה גובה מחיר כלכלי כבד מן האזרחים, שכן המלך מחזיק בסמכות להטיל מסים משמעותיים על התוצרת החקלאית כדי לכלכל את חצרו ואת צבאו.
המילה וזרעיכם מתייחסת לשדות ולתבואה הנזרעת [מצודת ציון, רד"ק], ופעולת המלך, יעשור, משמעה לקיחת מס בשיעור של עשירית מן היבול [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. את המס הזה הוא מעביר לסריסיו, כלומר לשריו, משרתיו ואנשי צבאו [מצודת ציון, רד"ק].
עולה השאלה כיצד מתיישב תיאור זה עם הפסוק הקודם, שבו נאמר כי המלך ייקח את השדות והכרמים הטובים ביותר. ההסבר הוא שהמלך רשאי לקחת את התוצרת של השדות המובחרים ביותר, ואילו משאר השדות והכרמים הוא גובה באופן קבוע את עשירית התבואה, וזאת לאחר וכתוספת למעשר הרגיל הניתן ללויים [רד"ק].
משפט המלוכה אינו מתיר למלך להפקיע את גוף הקרקע לעצמו. ההוכחה לכך היא פרשת כרם נבות, שבה המלך אחאב נזקק לעלילת שווא ולמשפט מכור כדי לקחת את הכרם, ולא יכול היה להפקיעו מתוקף סמכותו החוקית. לכן, לקיחת השדות והכרמים מתפרשת כלקיחת הפירות והיבול בלבד. המלך לוקח את התוצרת כדי להאכיל את חייליו ועבדיו כשהם יוצאים למלחמה, תוך מתן תשלום על כך. עם זאת, עצם גביית המעשר הקבוע מן התבואה והפירות נתונה להחלטתו הבלעדית בכל עת שירצה [רד"ק].
מציאות זו, שבה המלך לוקח מעשר מכלל התבואות, נתפסת כגזירה קשה במיוחד. בכך שהמלך דורש עשירית מן היבול, הוא למעשה מדמה את עצמו ללויים ולעניים הזכאים למעשרות על פי דין תורה, ומשווה את שולחנו לשולחן גבוה, כלומר מעמיד את צרכיו בשורה אחת עם קודשי ה' [אברבנאל].