תחשבו על פעם שהייתם צריכים לנסוע למקום רחוק מאוד רק כדי לבקש עזרה חשובה ממישהו. זה בטח היה מעייף, נכון? זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל. שמואל הנביא מינה את שני הבנים שלו לעזור לו ולהיות שופטים של העם. לבן הבכור קראו יוֹאֵל, והבן השני, שנקרא מִשְׁנֵהוּ, היה אֲבִיָּה. שניהם כיהנו יחד בתור שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע.
באר שבע נמצאת רחוק בדרום, ולשמואל המבוגר כבר היה קשה לנסוע לשם עם כל הציוד שלו, לכן הוא שלח לשם את בניו. אבל כאן התגלה הבדל עצום בין שמואל לבנים שלו. שמואל היה רגיל לנסוע בעצמו מעיר לעיר כדי לעשות משפט קרוב לבתים של האנשים, כדי שלא יצטרכו לטרוח. לעומת זאת, יואל ואביה החליטו להישאר במקום אחד קבוע בקצה הארץ.
בגלל ששניהם ישבו יחד באותו מקום רחוק, אנשים מכל ישראל נאלצו לנדוד דרך ארוכה וקשה כדי להגיע אליהם. ההתנהגות הזו לא מצאה חן בעיני ה׳. במקום ללמוד מאבא שלהם ולהקל על הציבור, הם הכריחו את העם לבוא אליהם, מה שגרם לאנשים להוציא יותר כסף על הנסיעות ועל הפקידים של בית המשפט. בגלל שהם היו בנים של צדיק והיו צריכים לשמש דוגמה טובה, ההחלטה שלהם להעדיף את הנוחות שלהם על פני הטובה של העם נחשבה להם כמעשה חמור מאוד.