קרה לכם פעם שבניתם מגדל גבוה ויפהפה, והייתם בטוחים ששום דבר בעולם לא יצליח להפיל אותו? כך בדיוק הרגישה ממלכת בבל. היא הייתה חזקה, עשירה ומפונקת, וחשבה שהיא שולטת בכל העולם ושום דבר רע לא יכול לקרות לה. אבל הגיע הזמן שבו ה׳ החליט להעניש אותה על מעשיה.
הנביא פונה אליה ואומר לה שִׁמְעִי זֹאת, כלומר, תקשיבי היטב לגזירה ולמה שעומד לקרות. הוא קורא לה עֲדִינָה, כי היא הייתה אומה שחיה בפינוק ובתענוגות. מרוב גאווה, בבל הייתה אומרת לעצמה אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד, שזה אומר: אני הכי חזקה וחשובה, ואין עוד שום כוח בעולם שדומה לי.
בגלל הביטחון המוגזם הזה, בבל חשבה שלעולם לא יקרו לה אסונות והיא אמרה לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה, וְלֹא אֵדַע שְׁכוֹל. כדי להבין את זה, צריך לדמיין את העיר כמו אישה. הבעל של העיר הוא המלך והשלטון שלה, והילדים שלה הם התושבים. בבל הייתה כל כך בטוחה בעצמה, שהיא האמינה שלעולם לא תאבד את המלך שלה ולכן לא תהיה אַלְמָנָה, וגם שאף אויב לא יצליח לפגוע בתושבים שלה, ולכן לא תדע שְׁכוֹל, שזה אובדן של ילדים. היא פשוט ישבה לה בגאווה, עיוורת לגמרי למה שעומד לקרות, ובטוחה שהכל תמיד יישאר בשליטתה המלאה.