בזמן הגאולה, ה' עתיד לערוך משפט צדק כלל עולמי, שבו כל אומה ואדם יקבלו את העונש המדויק הראוי להם על פי מעשיהם וכוונותיהם. הפסוק משרטט את מפת התגמול האלוהי, החל מהאויבים הקרובים ועד לקצוות תבל.
המילים כְּעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם פותחות בכפילות של המילה כְּעַל, המעידה על דמיון גמור והקבלה מדויקת [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהצהרה על מידת הדין: ה' ישיב לאויבים בדיוק כפי שראוי להם וכפי שמחייב הצדק על מעשיהם [רש"י, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כפילות זו כהשוואה היסטורית: כשם שה' לבש קנאה והעניש את צוררי ישראל בעבר, כדוגמת פרעה וסנחריב, כך הוא יעשה לעת עתה בזמן הגאולה [רד"ק, מצודת דוד]. מבחינה טקסטואלית, המילה גְּמֻלוֹת נכתבת במסורת המדויקת כשהאות ו' הראשונה חסרה והשנייה מלאה [מנחת שי], ויש לציין כי תרגום יונתן קרא זאת במשמעות של "בעל גמולות" [שד"ל].
בהמשך נאמר חֵמָה לְצָרָיו גְּמוּל לְאֹיְבָיו. בעוד שחלק מהפרשנים רואים בכך כפל עניין במילים שונות שנועד לחזק את הדברים [רד"ק, מצודת דוד], קיימת גישה פרשנית המבחינה בדייקנות רבה בין המונחים השונים [מלבי"ם]. לפי גישה זו, קיים הבדל מהותי בין "תשלום" ל"גמול", ובין "צר" ל"אויב". המילה יְשַׁלֵּם מתארת תשלום אובייקטיבי המותאם בדיוק למעשה שנעשה, ללא מעורבות רגשית, ואילו המילה גְּמוּל מבטאת תגובה הנובעת מיחס רגשי של כעס או שנאה מצד הגומל. במקביל, צָרָיו הם אלו המציקים בפועל ועושים רע, לעיתים רק למען הנאתם האישית, בעוד אֹיְבָיו הם אלו השומרים טינה ושנאה בלבם, או כופרים בה', אף אם לא פגעו בפועל. לאור זאת, ה' מעניק "תשלום" של חמה לצריו – עונש מדויק על חטאיהם המעשיים, אך הוא שומר "גמול" של קנאה לאויביו – הכופרים שחיללו את שמו במחשבתם.
החלק החותם את הפסוק, לָאִיִּים גְּמוּל יְשַׁלֵּם, מרחיב את זירת המשפט. הפרשנים מסכימים כי האִיִּים מסמלים את הארצות והאומות המרוחקות. אזכורם בא להדגיש כי לא מדובר במשפט מקומי בלבד, אלא בשינוי כלל עולמי [ביאור שטיינזלץ]. למרות שהאויבים המרכזיים נמצאים ביבשה, הדין יגיע גם אל מעבר לים [אבן עזרא], אל אותם מקומות נידחים שאליהם פוזרו ישראל בגלות ושבהם הרעו להם [רד"ק, מצודת דוד], או כלפי אותם רחוקים שכפרו בה' [מלבי"ם].