הפסוק מתאר את ה' בדרך מליצה ומשל כגיבור מלחמה העוטה על עצמו כלי נשק ושריון לקראת יציאה לקרב [אבן עזרא, שד"ל, מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי הדימוי הצבאי מחולק לשני סוגים של מערכות לבוש, המייצגים שתי מטרות שונות: לבוש של הגנה וישועה עבור עם ישראל, ולבוש של התקפה ונקמה המיועד לאומות העולם [רד"ק].
בחלקו הראשון של הפסוק, ה' עוטה כלי מגן, וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן. השריון הוא בגד עשוי ברזל שנועד להגן על הגוף מפני חרב וחנית [מצודת ציון]. הצדקה המוזכרת כאן אינה משפט המבוסס על זכויות אדם, אלא חסד עליון. מכיוון שלישראל אין מספיק זכויות ומעשים טובים, ה' פועל מתוך חסדו כדי להגן עליהם מפני מידת הדין המקטרגת [מלבי"ם]. על דרך הדרש, כשם שהשריון מורכב מקליפות וקשקשים רבים המצטרפים יחד למגן גדול, כך כל פרוטה ופרוטה שאדם נותן לצדקה מצטרפת לחשבון גדול [חומת אנך].
לשריון מצטרף וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ, שהיא קסדת נחושת של לוחמים המגנה על הראש [מצודת דוד, שטיינזלץ]. הראש מסמל את המחשבה הקדומה והנעלמת של ה' להביא ישועה לעולם [מלבי"ם]. יש המציינים כי שריון וכובע הם כלי נשק שלובשים רק באופן זמני לשעת המלחמה, דבר המרמז על כך שתקופת המלחמה וההגנה על ישראל היא שלב זמני וחולף [רד"ק].
בחלקו השני של הפסוק, ה' לובש את בגדי הניצחון וההתקפה, וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת. אלו הם מדי מלחמה שנועדו לעשיית נקמה באומות העולם על שהרעו לישראל [מצודת דוד, מלבי"ם]. המילה תִּלְבֹּשֶׁת מדגישה ומחזקת את פעולת הלבישה, והיא מנוסחת עם אותיות נוספות המורות על תפארת [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא]. בניגוד לשריון הזמני, אלו הם בגדים רגילים שלובשים באופן תדיר, רמז לכך ששעבוד האומות לישראל כנקמה על הגלות יהיה מצב תמידי [רד"ק].
לבסוף, וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה. הפועל וַיַּעַט משמעותו עטיפה [מצודת ציון, אבן עזרא], והמילה מְעִיל מתארת בגד עליון שעוטף את הלובש מעל לכל שאר הבגדים [מלבי"ם]. הקִנְאָה מבטאת את קנאת ה' לכבוד שמו הגדול שחולל בקרב האומות [רש"י]. כשם שהמעיל נמצא מעל הכל וגלוי לעין, כך קנאת ה' והשבת כבודו ייעשו בפרהסיא ולעיני כל העמים [מלבי"ם].