הנביא מוכיח את העם ומפרט כיצד כל הווייתם, החל ממעשיהם הפיזיים ועד לדיבורם, רוויה בחטאים וברע, דבר היוצר חיץ בינם לבין ה' [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
תחילה מתמקד הפסוק במעשי הידיים. המילה נְגֹאֲלוּ מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כלשון טינוף ולכלוך, בדומה למילה "נגעלו" [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, שד"ל]. מבחינה דקדוקית, זוהי מילה המורכבת משני בניינים יחד (נפעל ופועל), וננקדה כך בכוונה כדי שלא תתבלבל עם המילה הקרובה אליה, המסמלת גאולה [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל].
על פי רוב הפרשנים, כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם משמעו שהידיים מלוכלכות בשפיכות דם נקי. לגבי המשך המשפט, וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֺן, הפרשנים מציגים דרכים שונות להבנת חטא האצבעות. יש המפרשים זאת כמעשי גזל, גניבה ועושק [אבן עזרא, שד"ל], אחרים רואים בכך ביטוי לאלימות פיזית של שליחת אצבע והכאה באגרוף [רד"ק], ויש שמסבירים כי האצבעות חוטאות בכתיבת דברי שקר ומרמה [מצודת דוד]. מנגד, מוצגת הבחנה עקרונית יותר לפיה ה"כף" מייצגת את הפעולה הכללית של שפיכות הדמים, ואילו ה"אצבעות" מסמלות את המלאכות הדקות והפרטניות, המעידות על כך שהעוונות נעשו במזיד, מתוך כפירה ובשאט נפש [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק, שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה, מוקד החטא עובר מן המעשה אל הדיבור [אבן עזרא, רד"ק], כאשר המילה תֶהְגֶּה משמעה תדבר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. גם כאן מוצגת חלוקה רעיונית: בעוד שחטאי הידיים הם בין אדם לחברו, חטאי הדיבור מכוונים בין אדם למקום. קיימת גם הבחנה פנימית בין השפתיים ללשון; ה"שפה" מייצגת את הדיבור החיצוני, כלומר אמירת אמונות שקריות מן השפה ולחוץ. לעומתה, ה"לשון" קשורה לדיבור הפנימי ולמחשבה. כך, החוטאים לא רק מדברים שקר, אלא גם הוגים וחושבים עליו, ומשתמשים בחוקי ההיגיון כדי לבסס ולהצדיק את אמונותיהם הכוזבות [מלבי"ם].