מציאות של משבר מוסרי ורוחני עמוק מתגלה כאשר ההנהגה האנושית וזכויות הציבור נעלמות לחלוטין. בתוך הריק הזה, ההתערבות האלוהית הופכת להכרח מוחלט, והיא מונעת אך ורק מכוחו העצמי של ה׳ ומחויבותו לעולם, ולא מתוך מעשיהם של בני האדם.
הפרשנים מסכימים כי המילים אֵין אִישׁ מתארות מצב שבו לא נמצא אדם צדיק, כשר והגון שיוכל לעמוד בפרץ, ושבזכותו ראוי העם להיגאל. עם זאת, [רד"ק] מדייק כי הדבר נאמר על הכלל; לעולם ישנם יחידים צדיקים, אך רוב העם לא ישוב בתשובה שלמה ולא יזכה לגאולה בזכות עצמו עד שיראה את סימני הישועה הראשונים.
לנוכח מציאות זו, עולה התגובה האלוהית: וַיִּשְׁתּוֹמֵם. מילה זו נגזרת מהשורש ש.מ.מ, ומשמעותה פליאה ותמהון לבב. [רש"י] ו[מצודת ציון] מסבירים כי הכתוב שואל כאן דימוי של אדם העומד, שותק ובוהה בתדהמה לנוכח המצב. [אבן עזרא] מדגיש כי אין לבלבל מילה זו עם שורשים אחרים, שכן האות ת׳ משמשת כאן רק לבניין מתפעל.
התדהמה נובעת מכך שאֵין מַפְגִּיעַ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהיעדר תפילה ובקשה; אין בנמצא אדם שיתפלל על הגאולה או יילחם למען הצדק החברתי. מנגד, [שד"ל] חולק על פירוש זה, שכן לדעתו עניין התפילה אינו תואם את המשך הכתובים העוסקים בנקמה. לכן הוא מפרש שאין אדם שפוגע, נוקם ומייסר את החוטאים כדי לעשות משפט.
מתוך חוסר האונים האנושי, פועל ה׳ לבדו: וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ. הזרוע מסמלת את הכוח האלוהי העצמאי הפועל ללא עזרת התחתונים וללא צורך בזכויותיהם [מלבי"ם, שטיינזלץ]. אך מתעוררת שאלה תיאולוגית שעליה עומדים [אבן עזרא] ו[רד"ק]: מדוע נאמר שהזרוע הושיעה "לו", והרי ה׳ אינו זקוק לישועה? הם מסבירים כי התורה דברה כלשון בני אדם. הישועה נועדה להראות את גבורת ה׳ ולהגדיל את שמו, שכן חובתו של אדון להושיע את עבדו מיד משעבדיו, ובתשועת העבד – נושע ומתפאר גם האדון. [רש"י] ו[רד"ק] מוסיפים שהזרוע מכוונת גם כלפי אומות העולם והחוטאים, כדי להינקם מהם.
כיוון שאין זכויות אנושיות להישען עליהן, וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ. מידת הצדקה והחסד העליונה של ה׳ היא זו שסומכת ותומכת בו לפעול לפנים משורת הדין, גם כאשר בני האדם אינם הגונים וראויים לישועה [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. [רד"ק] מזהה צדקה זו עם זכות האבות וברית הראשונים שה׳ זוכר לעם, בעוד [שד"ל] ו[שטיינזלץ] רואים בה את מידת הדין והצדק האלוהי, המבקשת להעניש את הרעים כדי להציל את הטובים.