חברה אנושית מגיעה לעיתים לשפל מוסרי כה עמוק, עד כי היושר הופך לחיסרון והשחיתות לדרך המלך. דברי הנביא משרטטים תמונת מצב עגומה של קריסת מערכות הערכים, מציאות שבה הטוב נעלם והצדק נעדר, מה שמוביל בהכרח להתערבות אלוהית.
כאשר נאמר כי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, הכוונה היא שהאמונה, התמימות והיושר פשוט הולכים וחסרים מן העולם [מצודת ציון, שד"ל]. אין מדובר רק במעידה זמנית, אלא בהיעלמות מוחלטת של האמת, עד כדי כך שהיא אינה נמצאת כלל וכאילו לא הייתה מעולם [רד"ק]. המרמה הופכת למטבע העובר לסוחר [ביאור שטיינזלץ], והבריות שוכחים לחלוטין מהי אמת ומהי עבודת ה' [מלבי"ם]. יש שרואים בכך נבואה לעתיד, שבה התורה עצמה, שהיא האמת המוחלטת, תתמעט ותשתכח מישראל [אברבנאל].
מציאות מעוותת זו משפיעה באופן ישיר על גורלו של האדם הישר, שעליו נאמר וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל. הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת המילה מִשְׁתּוֹלֵל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מעניין של שטות ושיגעון. בחברה שבה הכל סובב סביב כחש ומרמה, אדם שבוחר להימנע מעשיית רע נחשב בעיני הבריות למשוגע ולשוטה, משום שאינו מנצל את ההזדמנויות הנקרות בדרכו להרוויח שלא ביושר [רש"י, מצודת דוד, שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון "שלל" וביזה. לפי פירוש זה, האנשים הצדיקים הסרים מרע פשוט אינם בנמצא, כאילו נשדדו, נבזזו וסולקו מן העולם [רד"ק, אברבנאל, אבן עזרא].
זווית ייחודית נוספת קושרת את המילה לשגגה ושכחה. לפי גישה זו, החברה כה הושחתה, עד שאם במקרה נמצא אדם שנמנע מעבירה, הדבר לא נעשה מתוך כוונה טובה ומוסרית, אלא רק מתוך טעות ושכחה. אילו היה שם לב למעשיו, היה בוחר לעשות את הרע [מלבי"ם].
לנוכח המצב הזה נאמר וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט. ה' מתבונן במעשיהם, והדבר שמעורר את חרונו יותר מכל הוא היעדר המשפט, הן באמונות והן במעשים [מצודת דוד, אברבנאל]. הפרשנים מסבירים כי הנביא בחר להדגיש דווקא את המשפט משום שחסרונו קשה מכולם. בעוד שהיעדר צדקה פוגע ברמה הדתית, היעדר משפט וצדק בסיסי הורס את סדר העולם ומבטל את עצם קיום החברה האנושית. ללא משפט, בני האדם מאבדים את צלם האנוש שלהם ונמשלים לחיות יער, ולכן מציאות זו היא שמביאה עליהם בסופו של דבר את הפורענות [רד"ק, מלבי"ם, רש"י].