חורבן מוסרי של חברה מתחיל בכישלונה של האמת במרחב הציבורי, דבר שגורר אחריו את הסתלקות הצדק, היושר והישועה.
הפרשנים נחלקו בשאלת משמעותם של המושגים מִשְׁפָּט ו־צְדָקָה בחלקו הראשון של הפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים מתארות הידרדרות אנושית וחברתית: מִשְׁפָּט מתייחס למערכת המשפט הרציונלית שבין אדם לחברו, אשר נדחקה ונסוגה לאחור (וְהֻסַּג). ה־צְדָקָה, המייצגת גמילות חסדים, עזרה לעני ומצוות שבין אדם למקום, מסרבת להתקרב ונותרת רחוקה. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת מושגים אלו כמתארים פעולה אלוהית: ה־מִשְׁפָּט הוא הנקמה שה' אמור לעשות באומות האויבות, וה־צְדָקָה היא הישועה המובטחת לישראל – ושניהם מעוכבים ואינם מגיעים מן השמים [רש"י, מצודת דוד].
הסיבה להסתלקות המשפט והצדקה מוסברת בהמשך: כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת. ה־אֱמֶת, שהיא הבסיס לכל דין, חברה ואמונה, איבדה את כוחה ונפלה. הציון שהדבר קרה בָרְחוֹב מדגיש את חומרת המצב: דווקא במרחב הציבורי, מקום שבו האמת אמורה להתברר לעיני כל, השקר שולט בפרהסיה ואנשים מכשילים את האמת בכוונה תחילה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. האמת נותרה מוטלת וחלשה בחוץ, ואינה מצליחה להיכנס פנימה אל הבתים [שד"ל]. עם זאת, יש המדייקים כי האמת כשלה רק ברחוב, שכן בסתר עדיין נותרו אנשי אמת, אך הם נאלצו להסתתר משום שהיו בזויים ושפלים בעיני הציבור [רד"ק]. התוצאה הישירה של נפילת האמת היא קריסת המערכת כולה: ללא אמת אי אפשר לקיים בתי דין בארץ, וכשהאמת נעדרת מהארץ – נעצר גם הצדק האלוהי מן השמים [רש"י, מלבי"ם].
בעקבות זאת, וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא. המילה נְכֹחָה מתפרשת כדברי יושר, הגינות ודברים שאדם אומר ישירות ובכנות לחברו, מתוך יישום הציווי של אהבת הרע [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון]. ברובד עמוק יותר, בניגוד ל"יושר" שמייצג את ההיגיון האנושי הטבעי, נְכֹחָה מבטאת את הכוונת דרכיו של האדם נוכח ה' ועל פי רצונו. ברגע שהאמת הטבעית והפשוטה נכשלת, אותה הכוונה רוחנית וגבוהה של אמונה וקדושה כלל לא יכולה להיכנס ולהשפיע על האדם [מלבי"ם].