הפסוק מציג את תחושת הייאוש וההכרה בחטא של העם הנמצא בגלות. הפרשנים מסכימים כי הנביא מדבר כאן בלשון בני ישראל הגולים [אבן עזרא, רד"ק], או משתף את עצמו עמהם [שד"ל, ביאור שטיינזלץ], ומודה כי הסבל והגלות המתמשכים הם מידה כנגד מידה על מעשיהם ומעשי אבותיהם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים מִשְׁפָּט וצְדָקָה מתייחסות באופן כללי להצלחה ולישועה [שד"ל]. הקביעה כי רָחַק מִשְׁפָּט משמעה שה' אינו שופט את אויבינו ואינו נוקם את נקמתנו, וכי לֹא תַשִּׂיגֵנוּ צְדָקָה – מלשון קירבה [מצודת ציון] – משמעה שהנחמות וההבטחות הטובות אינן מגיעות אלינו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
גישה שונה ומעמיקה יותר מבחינה בין המושגים ורואה בהם תיאור של מערכת היחסים בין העם לה'. המִשְׁפָּט הוא הגמול הניתן לאדם לפי זכויותיו, והוא רחוק מן העם משום שאין להם זכות. הצְדָקָה, לעומת זאת, היא חסד אלוהי שאינו תלוי במעשים. היא רודפת אחרי האדם כדי להצילו גם כשאינו ראוי לכך, אך היא לא משיגה אותנו משום שאנו בורחים ממנה ואיננו רוצים לחסות בצילה [מלבי"ם].
חציו השני של הפסוק משתמש בדימויים של אור וחושך כדי לתאר את האכזבה המתמשכת. הגישה המקובלת היא שמדובר בכפל עניין: העם מקווה לישועה, המדומה לאוֹר ולנְגֹהוֹת (מלשון הארה), אך בפועל חווה צרות וגלות, המדומים לחֹשֶׁךְ ולאֲפֵלוֹת [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד].
עם זאת, יש המזהים הדרגה מדויקת וכואבת בין סוגי ההארה והעלטת המופיעים בפסוק. האוֹר הוא אור עצמי וחזק כמו אור השמש, ואילו הנְגֹהוֹת הם אור חוזר וחלש יותר, כמו אור הירח והכוכבים. בדומה לכך, חֹשֶׁךְ הוא היעדר אור השמש אך עדיין מאפשר את קיומו של אור הירח, בעוד שאֲפֵלוֹת הן חושך מוחלט נטול כל הארה. לפי פירוש זה, הפסוק מתאר הידרדרות בציפיות: תחילה העם קיווה לאור ישועה שלם, אך הגיע חושך. לאחר מכן קיווה לפחות לנגוהות, לאור מועט ונחמה חלקית בתוך החושך, אך בפועל המציאות הפכה לאפלה מוחלטת ללא כל תקווה [מלבי"ם, מצודת ציון].