תארו לעצמכם שאתם רוצים לבנות בית למישהו שהוא כל כך גדול, עד שהוא ממלא את כל העולם כולו. איזה גודל של בית תצטרכו לבנות לו? הנביא מסביר לנו שה' הוא כמו מלך עצום. הוא אומר הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, כלומר השמים הם כמו כיסא המלכות המכובד שממנו ה' מנהיג את העולם. וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, כלומר הארץ שלנו היא בסך הכל כמו הֲדֹם, שזה שרפרף קטן שמלך מניח עליו את הרגליים.
בגלל שה' כל כך גדול ואינסופי, הוא שואל את בני האדם אֵי־זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ־לִי? הרי אי אפשר באמת לבנות קירות שיכילו בתוכם את ה'. הוא גם שואל וְאֵי־זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי? בני אדם צריכים מיטה כדי לנוח כשהם עייפים, אבל ה' לעולם לא מתעייף ואינו צריך מקום לנוח בו. הכפילות הזו נועדה לחזק את הרעיון שה' לא צריך מבנה גשמי.
באותו זמן היו אנשים שחשבו שאם הם רק יביאו קרבנות לבית המקדש זה יספיק, אפילו אם הם ימשיכו להתנהג לא יפה אחד לשני. אבל ה' מסביר להם שבית המקדש לא נועד להיות קורת גג בשבילו או מקום לאכול בו, אלא מקום בשבילנו. זה מקום שנועד לעזור לנו להתפלל מכל הלב, לתקן את המעשים שלנו ולהיות טובים יותר.
אז איפה ה' בכל זאת בוחר להיות? התשובה המפתיעה היא שה' בוחר להיות קרוב דווקא לאנשים צנועים וענווים. כל אחד מאיתנו יכול להפוך את הבית הפרטי שלו למקום שה' ישמח להיות בו. איך עושים את זה? פשוט מאוד, כשמכניסים אורחים, כשעוזרים לאנשים שאין להם, וכשממלאים את הבית במעשים טובים. הבית האמיתי שה' מבקש לא עשוי מאבנים, אלא מחסד ומאהבה.