האיום הצבאי המרחף על ארץ ישראל איננו אירוע היסטורי מקרי, אלא מהלך אלוקי מכוון שבו ה' מזמן כוחות זרים להטיל את מרותם על העם. כאשר ה' אומר כִּי הִנְנִי קֹרֵא, אין מדובר בקריאה קולית, אלא בהתעוררות פנימית; ה' מכניס בלבם של העמים את המחשבה והרצון לעלות ולתקוף את ירושלים [רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה]. קריאה זו מופנית אל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה, ביטוי המשלב את המוני העם המרכיבים את האומות, יחד עם המלכים ושליטי האימפריה הבבלית בראשותו של נבוכדנאצר [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הגעתם של האויבים באה לידי ביטוי במילים וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפעולה זו מסמלת את הקמת המצור ההדוק ואת ביסוס השליטה המוחלטת של האויב על העיר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה היסטורית, הדבר התקיים הלכה למעשה כאשר שרי מלך בבל הציבו את מושביהם בירושלים עם לכידתה [רד"ק].
מנגד, יש המפרשים תיאור זה כציור מושאל של בית משפט. ה' מזמן את אומות העולם לשמש כשופטים בריב שבינו לבין עמו, והם מציבים את כסאותיהם כבתי דין הפזורים ברחבי הארץ כדי לשמוע את הטענות ולחרוץ משפט [מלבי"ם]. מתוך נקודת מבט ייחודית נוספת, ריבוי הכסאות של מלכים שונים טומן בחובו דווקא נחמה ורחמים; אילו היה מולך על הארץ מלך אחד בלבד, הייתה בידו היכולת להשמיד את האומה לחלוטין. הופעתם של מלכים ורוזנים רבים מונעת הסכמה גורפת על השמדה מוחלטת, ובכך מובטח קיומו של העם. בנוסף, עצם בואם של האויבים מקדים את העונש, וכאשר גם הם יחטאו, משפטם של ישראל יומתק ביחס אליהם [אהבת יהונתן].
פריסת הכוחות מתוארת בסדר מסוים: פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם וְעַל כָּל־חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל־עָרֵי יְהוּדָה. בדרך כלל, צבא כובש משתלט תחילה על ערי השדה הפתוחות, משם מתקדם אל החומות, ולבסוף פורץ את השערים. אולם, מכיוון שהכובשים מתוארים כאן כמי שיושבים על כסאות הנהגה ומשפט, הסדר הפוך. הכתוב מתאר את זרימת הסמכות השלטונית, אשר יוצאת ממרכז ההנהגה בשערי עיר הבירה, מתרחבת אל החומות, ומשם מקרינה את כוחה על כל ערי השדה [מלבי"ם].