תקופת נבואתו של ירמיהו נפרסת על פני ציר זמן היסטורי ורוחני סוער, המלווה את שנותיה האחרונות של ממלכת יהודה דרך חילופי שלטון ועד לנפילתה המוחלטת. נבואתו, שהחלה עוד בימי יאשיהו, המשיכה והתמידה בִּימֵי יְהוֹיָקִים וכן בימי צִדְקִיָּהוּ, ומן הסתם נמשכה גם בתקופת מלכותו הקצרה של יהויכין [שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי המילה תֹּם משמעותה השלמה וסיום [מצודת ציון], והמילים עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה פירושן אחת עשרה [שטיינזלץ]. כלומר, דבר ה' המשיך להגיע אל ירמיהו ברצף עד השלמת אחת עשרה שנות מלכותו של צדקיהו, היא השנה שבה נפל המלך בידי מלך בבל [רד"ק].
רציפות נבואית זו מדגישה את שליחותו של ירמיהו מול מציאות רוחנית וחברתית הפכפכה. המלבי"ם מדגיש כי בימי יהויקים המלך היה רשע אך בני דורו היו צדיקים, ואילו לקראת סוף ימי צדקיהו התהפך המעמד לחלוטין – העם הפך לרשע בעוד המלך היה צדיק. ירמיהו התמיד ונשא את נבואותיו בכל המצבים המשתנים הללו.
הפסוק נחתם במילים עַד־גְּלוֹת יְרוּשָׁלַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, המשמשות כתוספת ביאור המבהירה מתי בדיוק הגיעה תקופה זו אל קצה [מצודת דוד]. גלות זו אירעה בחודש החמישי, הוא חודש אב, ובנקודת זמן זו למעשה התקיימו והתממשו כל נבואותיו של ירמיהו [מלבי"ם]. עם זאת, אף שהפסוק מציג את הגלות כנקודת חיתום לתקופה, מקצת מנבואותיו של ירמיהו נאמרו גם לאחר חורבן הממלכה וגלות העיר [שטיינזלץ].