ה׳ מציג את כתב האישום החריף נגד העם, ועובר מדיבור לאזהרה על ענישה ממשית. הצירוף וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי מתפרש בכמה רבדים. הגישה הבסיסית היא שה׳ יתווכח ויטען את טענותיו כנגד תושבי יהודה וירושלים [רש"י, צאינה וראינה], אך במקביל מדובר גם בהבאת משפט של גמול ועונש על רעתם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. למעשה, ה"דיבור" של ה׳ אינו מילולי בלבד, אלא מתבטא בהבאת מלכי הגויים על העם, כאשר הייסורים עצמם הם אלו שמוכיחים אותם [רד"ק]. בנוסף, יש המפרשים כי ה׳ עתיד לסדר את טענותיו נגד עמו ממש כשם שתובע מציג את דינו בפני השופטים, תפקיד שאותו ימלאו מלכי הגויים שיבואו להענישם [מלבי"ם].
הפסוק מפרט את חטאי העם, והמילה וַיְקַטְּרוּ מכוונת להקרבת קורבנות או העלאת קטורת [ביאור שטיינזלץ]. ניתן לזהות בתיאור החטאים הידרדרות משולשת ומחמירה של העם [מלבי"ם]: בשלב הראשון, עֲזָבוּנִי – נטישת ה׳. אילו היו עוזבים רק כדי לפרוק עול ולחיות בחופשיות, היה ניתן למצוא בכך מעט זכות. אולם בשלב השני, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים – הם בחרו להשתעבד לעבודה זרה שכבדה אף יותר. השלב השלישי והחמור מכולם הוא וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם – הם לא המירו את אמונתם כדי להשיג תועלת הגיונית כלשהי, אלא סגדו לפסלים שיצרו בעצמם, אף על פי שידעו שאין בהם כל ממש.
מבחינת נוסח המקרא, המילה לְמַעֲשֵׂי נכתבת בלשון רבים עם האות יו"ד, בניגוד לספרים מסוימים שבהם נכתבה בטעות בלשון יחיד עם האות ה"א, וזאת על פי כללי המסורה [רד"ק, מנחת שי].