רגע ההתגלות הראשונה אל הנביא מהווה את נקודת הפתיחה לשליחותו, וטומן בחובו מענה מטרים לחששותיו הטבעיים מפני המשימה הכבדה. הצירוף וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי משמש כפתיח לדברי הנבואה שירמיהו עתיד למסור לעם ישראל [מצודת דוד].
המילה לֵאמֹר מחברת את הפסוק ישירות אל התוכן האלוהי שנאמר מיד לאחריו, בו ה' חושף בפני ירמיהו כי הכין וייעד אותו לנבואה עוד בטרם היווצרו ברחם [צאינה וראינה, אברבנאל]. פנייה זו נועדה להפיג את החשש הכבד שקינן בירמיהו בשל גילו. ה' ידע כי הנביא יתקשה לקבל על עצמו את השליחות משום שהיה נער צעיר, החסר לכאורה את הידע הנרחב, שלמות המידות ודרכי הפרישות הנדרשים מנביא. לכן, הדיבור האלוהי מבהיר לו כי בניגוד לאדם רגיל שצריך ללמוד ולרכוש את המידות הללו לאורך זמן, נשמתו של ירמיהו כבר ספגה את החכמה והידיעה טרם יצירת גופו. במקביל, גם מזגו הגופני הוכוון לקדושה עוד לפני שיצא לאוויר העולם, כך שהוא כבר ניחן בשלמות הנדרשת [אברבנאל].
מתוך כך, הדיבור האלוהי הראשון מועיד את ירמיהו הצעיר להיות נביא לא רק עבור ישראל, אלא לכלל הגויים. עם זאת, ישנה גישה המפרשת כי הייעוד כנביא לגויים מכוון למעשה לעם ישראל, בתקופות שבהן התנהגותם מדמה אותם לאומות העולם [אברבנאל].