הנביא מקבל הנחיה דחופה ותקיפה לצאת לשליחותו ללא דיחוי או היסוס. הוא נשלח כמעין שליח בית דין שתפקידו להתרות בעם לפני בוא השופטים האכזרים והפורענות, משימה הדורשת ממנו אומץ לב נדיר ואמונה מוחלטת בהגנתו של ה'.
ההוראה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ מתייחסת לפעולת חגירת החגורה, והיא משמשת כביטוי לזריזות, התחזקות והכנה לעבודה קשה, בדומה לאיש צבא המכין את עצמו לקרב [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. פעולה זו דורשת מהנביא שלא להמתין שהעם יבוא אליו, אלא לקום וללכת אליהם במהירות [רד"ק, מלבי"ם].
בעמדו מול העם, עליו למסור אֵת כָּל־אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ במלואו, מבלי להשמיט אף פרט [מלבי"ם]. הכפילות וההדגשה של המילה "אנכי" באות ללמד כי על הנביא למסור אך ורק את הציווי הישיר של ה', מבלי לערב בו ציוויים של מלכים, חכמים או נביאים אחרים [מלבי"ם].
החלק החותם את ההנחיה מציג משוואה רוחנית ברורה של ביטחון מול פחד. המילים תֵּחַת ו-אֲחִתְּךָ מבטאות פחד, שבירה ורתיעה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי ה' מזהיר את הנביא לבל יפחד מהעם ולבל יחניף להם. אם יאזור אומץ ויבטח בה', הוא יזכה להגנה מלאה ויוכל להחזיק מעמד מולם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. לעומת זאת, אם ייכנע לחששותיו, התוצאה תהיה מידה כנגד מידה: פֶּן־אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם ה' עצמו ישבור ויפיל אותו בפניהם, ויאפשר להם להזיק לו [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].