חורבנה של הארץ מתואר כתוצאה ישירה של אדישות העם ואטימות הלב שלהם כלפי תוכחות הנביאים.
הפרשנים נחלקו בשאלה מי הוא המחריב שעליו נאמר שָׂמָהּ לִשְׁמָמָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לאויב, ובאופן ספציפי לנבוכדנצר מלך בבל, שהחריב את הארץ [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שנבוכדנצר לא הוזכר במפורש קודם לכן, הוא עומד בראש ה"רועים" ומחריבי הארץ [רד"ק]. לעומת זאת, יש המפרשים שהמילה מוסבת על המדבר, אשר ייחד את הארץ והפך אותה לחלק השומם ביותר בתוכו [מלבי"ם].
הארץ השוממה, או כנסת ישראל, מתוארת כמי שמתאבלת. המילים אָבְלָה עָלַי שְׁמֵמָה התפרשו בשתי דרכים עיקריות. יש המפרשים את המילה עָלַי במשמעות של "לפניי", כלומר הארץ קובלת ומתאבלת על שוממותה לפני ה' [רש"י, מצודות, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המסבירים כי הארץ מתאבלת ומתלוננת כלפי ה', כאילו הוא האשם הבלעדי בגרימת החורבן [רד"ק, מלבי"ם].
אולם, המשך הפסוק מבהיר את סיבת החורבן האמיתית. המילה נָשַׁמָּה נגזרת מלשון שממה וחורבן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הארץ נחרבה לחלוטין כִּי אֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב. הפרשנים מסכימים כי שורש האסון טמון באדישות העם. אין איש ששם אל ליבו את דברי התוכחה של ה' ושל נביאיו, מכניס את יראת ה' לליבו, מתחרט על עוונותיו ושב בתשובה [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. אדישות כללית זו, שבה הכול נעשה הפקר והעם הפך לטרף [ביאור שטיינזלץ], היא שהובילה לכך שה' לא ירחם על הארץ. לפיכך, החורבן לא נגרם בעטיו של ה', אלא אך ורק משום שאין איש ששם אל ליבו לשוב מדרכו הרעה [מצודת דוד, מלבי"ם].