בדברי הקינה נשמע קולו של ה' כאדם הכואב ונוהם על אבדתו, המקונן על החורבן שיבוא בעקבות רשעת העם [רד"ק, אברבנאל]. הקינה מורכבת מפעולות של התרחקות אלוהית המסתיימות במסירה לידי האויב.
תחילה מצהיר ה', עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי ולאחר מכן נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי. הפעלים מבטאים עזיבה [מצודת ציון], אך יש ביניהם הדרגה: בעוד ש"עזיבה" משמעותה פשוט להתרחק וללכת, "נטישה" היא פעולה חזקה יותר של הוצאת הדבר מהרשות בפועל. הדרגה דומה קיימת גם בין המושגים עצמם: בֵּיתִי, המזוהה על ידי הפרשנים כבית המקדש, הוא מקום דירה, אך נַחֲלָתִי מבטאת קשר עמוק יותר של קדושת עולם. לכן, כדי לסלק את הקדושה מנחלתו, נדרשה מה' פעולה אקטיבית וחזקה יותר של נטישה [מלבי"ם].
זהותה של הנחלה נידונה בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית היא שנַחֲלָתִי מכוונת לעם ישראל [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. לעומת זאת, דעה נוספת גורסת כי הנחלה היא הארץ הקדושה, שעליה היו עיני ה' תמיד [אברבנאל].
בעקבות עזיבת ה' ונטישתו, התוצאה הישירה היא: נָתַתִּי אֶת יְדִדוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ [ביאור שטיינזלץ]. המילה יְדִדוּת מבטאת אהבה עזה ועמוקה [מצודת ציון, רד"ק]. רוב הפרשנים מסכימים כי יְדִדוּת נַפְשִׁי מתייחסת לעם ישראל, עם סגולתו האהוב של ה', שבעקבות עוונותיו נמסר לידי אויביו. לפי הבנה זו, יש כאן כפילות רעיונית, החוזרת על עניין מסירת העם לידי האויב במילים שונות [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, יש המציעים לראות בתיאור זה פירוט של שלוש אבדות גדולות ונפרדות: בית המקדש (בֵּיתִי), עם ישראל (נַחֲלָתִי), והארץ הנבחרת (יְדִדוּת נַפְשִׁי), שאותה ה' דורש ותמיד אוהב, אשר נפלה גם היא בכף האויב [אברבנאל].