לאחר שהנבואה עסקה בפורענות הצפויה לישראל, מופנה כעת המבט אל האויבים שמסביב. בתקופות של חולשה מדינית, כאשר אימפריה גדולה תוקפת, העמים השכנים מנצלים את שעת הכושר כדי להשחית, לבוז ולפגוע בארץ. ואולם, הצלחתם של המחריבים אינה נצחית, והצדק האלוהי עתיד להיפרע גם מהם [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
הביטוי שְׁכֵנַי הָרָעִים מכוון לאומות ששכנו סביב ארץ ישראל, כדוגמת מצרים, עמון, מואב, אדום, פלשתים, צור וצידון, ואף בבל בכללם [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. הבחירה במילה "שכני" ולא "שכני ישראל" נובעת מכך שארץ ישראל נחשבת לחלקתו ולכרמו האישי של ה', ולכן השוכנים בגבולותיה נחשבים לשכניו שלו [רד"ק]. עמים אלו מתוארים בתור הַנֹּגְעִים, מונח שמשמעותו גרימת נזק, הרעה ופגיעה [מצודת ציון, רד"ק]. הם עזרו להרע לישראל, החריבו את הארץ ונתנו אותה למשיסה [מלבי"ם, אברבנאל].
כעונש על מעשיהם, מצהיר ה': הִנְנִי נֹתְשָׁם. הפועל נתישה משמעותו עקירה [מצודת ציון]. כשם שאומות אלו שמחו לאידם של ישראל וסייעו להגלותם, כך הן ייעקרו מאדמתן וייצאו לגלות על ידי נבוכדנצר [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].
ביחס לסוף הפסוק, וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם, קיימות שתי גישות פרשניות מרכזיות באשר למהותה של עקירה זו. הגישה הראשונה רואה בכך המשך של הפורענות: מאחר שגולי יהודה התיישבו בארצות השכנות סביב ארץ ישראל, כאשר יבוא נבוכדנצר להגלות את אותן אומות, גם בני יהודה ייעקרו ממקומם פעם נוספת וייפוצו שוב [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת את הנתישה כהבטחה של גאולה: ה' יעקור ויוציא את בני יהודה מבין האומות הגולות, כדי להשיבם לירושלים ולשקם אותם מחורבנם [רד"ק, אברבנאל].
ייעוד זה טומן בחובו גם פתח של תקווה עבור אומות העולם. כשם שהגלות פגעה בכולם, כך גם הפקידה והחזרה לארץ יכולות להיות משותפות, בתנאי שאותם עמים ילמדו את דרכי התורה ויתגיירו. עמים שסירבו לעשות זאת, כמו עמון, מואב ובבל, נמחו ונאבדו מן העולם, בעוד שעמים שקיבלו עליהם את דרכי ה', כפי שאירע לאדום בימי הבית השני, זכו לשוב ולהתקיים [אברבנאל].