חטאי האדם אינם משפיעים רק על גורלו האישי, אלא מחריבים את הבריאה כולה ומשבשים את הסדר הטבעי. הכתוב מציג זעקה על חורבן הטבע בעקבות רשעת בני האדם, וחושף את התפיסה המעוותת של החוטאים.
הפרשנים נחלקו לגבי זהות הדובר. יש הסבורים כי תחילת הדברים היא זעקתו של הנביא ירמיהו, ואילו המשכם הוא תשובת ה' אליו [רש"י]. לעומת זאת, אחרים רואים בכתוב כולו את מענה ה' לתלונתו הקודמת של הנביא על שלוות הרשעים. ה' מסביר כי הארץ לא תוכל לסבול את רשעתם לנצח, ולכן עונשם בוא יבוא כדי למרק את עוונם, אף ששאלתו המקורית של הנביא על הצלחת הרשעים לא נענתה באופן ישיר [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
החורבן המתואר מקיף את כל רבדי הטבע: הדומם – תֶּאֱבַל הָאָרֶץ, הצומח – וְעֵשֶׂב כׇּל הַשָּׂדֶה יִיבָשׁ, והחי – סָפְתָה בְהֵמוֹת וָעוֹף [מלבי"ם]. המילה תֶּאֱבַל משמעה חורבן ושממה, והמילה סָפְתָה מבטאת כליון והשמדה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. תיאור הכחדת החיות והעופות מוסבר כהפלגה שנועדה להמחיש את עוצמת ההשחתה [רד"ק].
שורש החורבן נעוץ בגישתם של יושבי הארץ, האומרים לֹא יִרְאֶה אֶת אַחֲרִיתֵנוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאמירה זו מבטאת כפירה בהשגחה. הרשעים, השרויים בשלווה זמנית, מתכחשים לידיעת ה' את הנעשה בעולם וטוענים כי הוא אינו רואה את סופם, וממילא אין דין ואין עונש על מעשיהם [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. המילה אַחֲרִיתֵנוּ מכוונת במיוחד לעת קבלת הגמול והעונש [מלבי"ם, מצודת ציון]. מנגד, יש המפרשים אמירה זו לא ככפירה אלא כביטוי של ייאוש מוחלט, בו האנשים חשים כי קצם קרב וכי אין להם עוד עתיד [ביאור שטיינזלץ].