הפסוק משתמש בדימויים מעולם החקלאות כדי לתאר את חורבנה המוחלט של ארץ ישראל ושל העם. הרֹעִים רַבִּים המוזכרים בפסוק אינם רועי צאן רגילים, אלא משל למלכי הגויים ומפקדי הצבאות של נבוכדנצר מלך בבל [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. כשם שרועה מנהיג את עדרו, כך המלכים הללו, המשולים גם לרועים גזלנים [ביאור שטיינזלץ], הובילו את כוחותיהם להחריב את הארץ.
הפרשנים מסבירים כי הכַרְמִ֔י מסמל את עם ישראל [רד"ק], בעוד החֶלְקָתִ֑י מתייחסת לאחוזת השדה ולנחלת הארץ עצמה. המילה בֹּסְסוּ משמעותה רמיסה ודריסה ברגליים [רש"י, רד"ק, מצודת ציון].
המלבי"ם מזהה בפסוק תיאור מדורג של החורבן, המקביל לשלוש הפעמים שבהן עלה נבוכדנצר על יהודה: בשלב הראשון, האויבים שִׁחֲתוּ כַרְמִ֔י ופגעו בגפנים עצמן. בשלב השני, לאחר שהשדה נותר ריק מצמחייה, הם בֹּסְסוּ אֶת־חֶלְקָתִ֑י ורמסו את אדמת הארץ. ולבסוף, בשלב השלישי והחמור ביותר, הם נָ֥תְנ֛וּ אֶת־חֶלְקַ֥ת חֶמְדָּתִ֖י, היא החלקה האהובה והחביבה על ה', לְמִדְבַּ֥ר שְׁמָמָֽה והפכו אותה לארץ חרבה שאינה ראויה עוד לזריעה ולהצמחה.