הניגוד הכואב שבין השקעה מרובה לבין תוצאה הרסנית עומד במרכז התוכחה. המאמץ להצמיח חיים וברכה מסתיים במפח נפש, בכאב ובחורבן, כאשר התוצאות המאכזבות אינן מקריות, אלא נובעות באופן ישיר מכעסו של ה'.
ברמת ההבנה הבסיסית של מילות הפסוק, המילה נֶחְלּוּ מתפרשת מלשון חולי, מכאוב ומאמץ מתיש שאין בו תועלת, והמילה מִתְּבוּאֹתֵיכֶם מכוונת למעשיהם של בני האדם או לתוצאות המאכזבות של פעולותיהם [מצודת ציון, רש"י, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מבינה את הפסוק כמשל רוחני על יחסי הנביאים והעם. הנביאים זרעו בעם דברי נבואה, מוסר ותוכחה, מתוך תקווה שיצמחו מהם חיטים, כלומר מעשים טובים. אולם, מכיוון שהעם לא עקר את התאוות מליבו ולא הכין קרקע של תשובה, הזרע נפל על קוצים, והתוצאה הייתה וְקֹצִים קָצָרוּ – צמיחה של מעשים רעים [רד"ק, מלבי"ם, חומת אנך, רש"י]. בעקבות כך, הנביאים עצמם חלו מרוב צער על שמאמציהם לֹא יוֹעִלוּ, והם חשים בושה ופחד מפני חרון אפו של ה' שעתיד לבוא על העם [רד"ק, חומת אנך]. גישה זו מקבלת זווית טראגית אף יותר, לפיה עצם התוכחה של הנביאים גרמה לנזק; במקום להועיל, דבריהם הפכו את העם לחוטאים במזיד, וכך הזרע הטוב הפך לקוצים מזיקים שהגדילו את העונש ואת חרון האף [חומת אנך].
מנגד, יש המפרשים את הפסוק כתיאור פיזי של קללה, רעב ומאמץ שווא. בגלל המצור הבבלי, העם יזרע חיטים אך האדמה המקוללת תצמיח קוצים. בעקבות הרעב הכבד הם יחלו במחלות ולמרות מאמציהם לא ימצאו תרופה מועלת. הנביא קורא להם להתבייש בתוצאות אלו, שכן ברור שמדובר במארה מאת ה' ולא במקרה טבעי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר זה, המחלות והייסורים נשלחו על ידי ה' כדי לעורר את העם לתשובה, אך גם הם לא הועילו [מלבי"ם].
פירוש נוסף לוקח את הפסוק למישור המדיני. ההשקעה של זָרְעוּ חִטִּים מסמלת את הממון הרב שישראל שלחו למלכי מצרים כדי לזכות בעזרתם הצבאית מול בבל. התוצאה של וְקֹצִים קָצָרוּ מבטאת את האכזבה מהישענות על משענת קנה רצוץ, והכאב הוא על אובדן הממון העצום שלא הביא לשום תועלת [רד"ק].
לבסוף, במישור האישי של עבודת ה', הפסוק מתאר מצב שבו העם זועק ומתפלל לה' מתוך מכאובם, אך תפילתם אינה מתקבלת. הסיבה לכך היא שהם לא ליוו את התפילה במעשים טובים, וכך תפילתם נמשלת לזריעה בתוך קוצים שאינה יכולה להצמיח ישועה [רש"י].