תמונת מצב טראגית וציורית של חורבן נפרסת דרך עולם החי, ומשמשת משל למציאות הגיאופוליטית של אותה תקופה. זירת ההתרחשות מתארת התקבצות דרמטית של טורפים סביב טרפם, סמל לאומות העולם הצרים על ארץ ישראל כדי לכלותה.
הפרשנים מסבירים כי המילה העיט מתארת עוף דורס [מצודת ציון]. המילה צבוע זוכה למספר פירושים: עוף בעל גוונים רבים [מצודת ציון], עוף המגואל בדם [רש"י, רד"ק, אברבנאל], או עוף בעל אצבעות דורסות [ביאור שטיינזלץ]. המילה התיו משמעותה ציווי לבוא או להביא [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מרבית הפרשנים מבינים את האות ה"א בראשית המילים העיט כה"א השאלה. הגישה המרכזית רואה במושג העיט צבוע משל לעם ישראל. על פי גישה זו, כשם שעוף בעל צבעים ייחודיים שנוא על שאר העופות הנאספים סביבו כדי לאוכלו, כך ישראל מוקפים על ידי החיילות והגדודיים הקלים של נבוכדנצר. צבאות אלו מזרזים זה את זה לכלות את ישראל, וקוראים גם לחיות השדה לבוא ולהצטרף לארוחה [רש"י, מצודת דוד]. כיוון דומה אך שונה מעט מציע כי ישראל עצמם הפכו לעוף דורסני ורעבתני, ולכן עופות דורסים אחרים חגים סביבם וקוראים לחיות השדה לכלותם [ביאור שטיינזלץ]. לעומת פירושים אלו, יש מי שרואה בעוף הצבוע דווקא ציפור מחמד מבויתת, יפה ובלתי מזיקה, שאנשים מתקבצים סביבה להשתעשע. מאחר שישראל אינם אריה טורף אלא חלשים כשה, חיות השדה נקראות לבוא ולטרוף אותם בקלות [מלבי"ם].
מנגד, גישה פרשנית אחרת הופכת את התמונה על פיה ורואה בעוף הדורס את התוקף ולא את הקורבן. לפי קו מחשבה זה, הפסוק אינו נאמר בתמיהה, והעיט הצבוע הוא נבוכדנצר עצמו. הוא מתואר כעוף המגואל בדם חללים, אשר מגיע להחריב את נחלת ה' מתוך גזירה אלוהית. על פי דרך הטבע, העופות מגיעים ראשונים אל החללים, ולאחר שנבוכדנצר משביע את רעבונו, הוא משמש כאות וקורא לחיות השדה, שהן משל לשאר האומות שהתחברו אליו, לבוא לאכול את מה שנותר [רד"ק, אברבנאל].