מערכת היחסים הקרובה שבין ה׳ לעמו מקבלת תפנית טרגית, כאשר הנחלה האהובה לובשת דמות פראית ועוינת. המונח נַחֲלָתִי מתייחס לארץ ישראל, שחטאי יושביה מיוחסים אליה, או לפי הפירוש המדויק יותר, לעם ישראל עצמו [אברבנאל].
ההשוואה של העם לאַרְיֵה בַיָּעַר מבטאת התפראות ואובדן רסן [ביאור שטיינזלץ]. בדומה לאריה הטורף כל בשר, בני ישראל החלו לטרוף ולאבד זה את זה, ומילאו את הארץ בעוול, חמס ושוד [מצודת דוד, אברבנאל]. מעבר לאלימות, לדימוי האריה ישנה משמעות נוספת: כשם ששאגת האריה ביער מבריחה את העוברים ושבים, כך התנהגות העם גרמה לה׳ לעזוב ולהתרחק מנחלתו [רד"ק].
לגבי הביטוי נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ, הפרשנים מציגים מגוון גישות באשר למהותו של אותו "קול". גישה אחת רואה בכך קול של זדון ומרידה, כאשר העם מדבר כנגד ה׳ בקול רם ובגאווה [מצודת דוד, אברבנאל], או לחלופין, קולם החזק של עובדי האלילים הקוראים לאלוהיהם בבתי העבודה הזרה [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים כי הקול העולה לפני ה׳ הוא למעשה צעקתם של העשוקים וקורבנות החמס [רש"י, רד"ק]. גישה שלישית מציגה את הקול כביטוי של צביעות: העם, למרות פשעיו, מעז לזעוק אל ה׳ ולבקש ישועה בעת צרה [אברבנאל].
בעקבות כל אלו, התגובה האלוהית היא עַל־כֵּן שְׂנֵאתִיהָ. ה׳ נלאה מלשאת את מעשיהם הרעים, ולכן עזב ונטש את נחלתו והפקיר אותה בידי אויביה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].