ירמיהו, פרק י״ב, פסוק ז׳

ה' מקונן וכואב כאדם על החורבן שיבוא בעקבות רשעת העם, ומתאר תהליך של התרחקות אלוהית המסתיימת במסירה לידי האויב. תחילה הוא מצהיר עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי, כלומר התרחקתי מבית המקדש, ולאחר מכן עובר לפעולה אקטיבית וחזקה יותר של סילוק כשאמר נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי, המזוהה עם עם ישראל או עם הארץ. הדרגה זו נובעת מכך שהנחלה מבטאת קשר של קדושת עולם עמוק יותר ממקום דירה. בעקבות התרחקות זו התוצאה הישירה היא נָתַתִּי אֶת יְדִדוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ, מונח המבטא אהבה עזה לעם ישראל שנמסר לאויביו בעקבות עוונותיו, אם כי יש המפרשים שהפסוק כולו מונה שלוש אבדות נפרדות של ה': המקדש, העם והארץ הנבחרת.