איוב, פרק י׳, פסוק י״ב

הענקת החיים לאדם החל מהיותו ברחם אמו מבוססת על ההכרה כי חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי, שכן טרם בריאתו לא הייתה לו כל זכות קודמת והכל נובע מטובו של ה'. חסד זה מאפשר לנשמה לרדת לעולם ולזכות בשכר על קיום מצוות, אף שעבורה עצם הירידה אל הגוף החומרי נחווית כסבל. המשך קיום הפלא המחבר בין הגוף השברירי לנשמה מתאפשר משום שוּפְקֻדָּתְךָ, כלומר גזירת ה' והשגחתו התמידית, היא ששָׁמְרָה רוּחִי ומונעת מנשמת החיים לברוח החוצה. מזווית אחרת ניתן להבין את הפסוק כך שרוח האדם היא זו ששומרת ומצייתת לפקודת ה', בין אם בקיום מצוותיו מתוך רצון ובין אם בעצם ההסכמה להישאר כלואה בגוף חרף שאיפתה הטבעית לעלות חזרה לשורשה.