לאחר שרעיו של איוב כשלו בניסיונם להשיב לו במסגרת הוויכוח, אליהוא מחליט להתערב, להציג את עמדתו ולהביע את דעתו [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
בדבריו אַעֲנֶה אַף אֲנִי חֶלְקִי, אליהוא מתייחס למקומו בדיון. מאחר שלכל אחד יש חלק בוויכוח, ולאחר שהאחרים כבר השמיעו את דבריהם, הגיע תורו להשיב ולהשמיע את החלק שלו [מלבי"ם, מצודת דוד]. גישה אחרת רואה במילה חֶלְקִי ביטוי למסורת ולחלק הידע שאליהוא קיבל מאחרים. לעומת זאת, המילה דֵעִי בהמשך הפסוק, אֲחַוֶּה דֵעִי אַף אָנִי, מבטאת את שכלו והבנתו העצמאית. לפי תפיסה זו, אליהוא מצהיר כי הוא עתיד להשיב גם מתוך המסורת שקיבל וגם מתוך שכלו האישי, תוך הדגשה שהבנתו השכלית מסכימה ועולה בקנה אחד עם המסורת שנמסרה לו [אלשיך].
פרשנות נוספת מעמיקה במשמעות המילה דֵעִי, ומסבירה כי היא מתייחסת למושכלות יסוד ולאמיתות הטבועות בנפש האדם. כלומר, אליהוא אינו מתכוון להציג ידע שנרכש על ידי חקירה שכלית והיקשים, אלא לחשוף את האמת הפנימית שניתנה בנפש האדם לנחלה ישירות מאת ה' [מלבי"ם].