אליהוא מתבונן בשתיקתם של רעי איוב ומצביע על אוזלת ידם בוויכוח. הרעים הגיעו למבוי סתום, נותרו חסרי מענה, ואינם מסוגלים עוד להתמודד עם טענותיו של איוב.
הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת שתיקה זו דרך ביאור מילות הפסוק. הגישה המרכזית מסבירה כי המילה חַתּוּ מבטאת שבירה ותבוסה; הרעים נשברו משום שאיוב סתר את דבריהם והוכיח את סכלותם, ולכן לא מצאו עוד מה להשיב [מצודת דוד]. יש המפרשים מילה זו מלשון פחד ובהלה [ביאור שטיינזלץ].
ביחס להמשך הפסוק, הֶעְתִּיקוּ מֵהֶם מִלִּים, רוב הפרשנים מסכימים כי המשמעות היא שהדיבור והתשובות סרו, הוסרו או נעקרו מפיהם, והם נותרו כאילמים [רש"י, רלב"ג, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. הפועל הֶעְתִּיקוּ מבטא עקירה של ממש, בדומה להעתקת הר ממקומו [מלבי"ם].
מנגד, קיימות גישות פרשניות השופכות אור שונה לחלוטין על המילה הֶעְתִּיקוּ. גישה אחת מציעה למשוך את מילת השלילה "לא" מחלקו הראשון של הפסוק אל חלקו השני, כך שהמשמעות היא שהרעים לא דיברו דברים שראוי כי אדם אחר יעתיק ויכתוב אותם [אבן עזרא]. גישה אחרת, הרואה בחלק זה פנייה ישירה של אליהוא לאיוב, מפרשת את המילה מלשון העתקה ומסורת. לפי פירוש זה, הרעים השתתקו משום שלא הייתה בידם קבלה אמיתית ומוצקה מדורות קודמים, אלא הם רק העתיקו מילים וציטטו אותן ללא עומק [אלשיך].
יש מי שמוצא בפסוק חלוקה היסטורית ומדויקת לשלבי הוויכוח הקודמים, ורואה בו רמז למעשיהם של רעים ספציפיים. לפי תפיסה זו, חַתּוּ מתייחס לצופר, שנשבר לחלוטין ולא ענה כלל במחזור הוויכוחים השלישי. לעומתו, הֶעְתִּיקוּ מֵהֶם מִלִּים מתייחס לבלדד, שאמנם ענה במחזור השלישי, אך עשה זאת בקצרה רבה מאחר שהמילים שבהן היה יכול להלביש את טענותיו נעקרו ממנו [מלבי"ם].
לבסוף, מן ההיבט המסורתי של נוסח המקרא, קיימים כתבי יד ודפוסים עתיקים שבהם המילה מִלִּים נכתבת באות נון סופית ("מלין") במקום באות מם [מנחת שי].