אליהוא מצהיר על מחויבותו המוחלטת לאמת ודוחה מכל וכל שימוש בחנופה, משוא פנים או הענקת תארים לא מוצדקים. דבריו נובעים מתחושת דחיפות עמוקה ומיראה גדולה מפני עונש אלוקי מיידי, אשר יפגע בו אם יבגוד ביושרו הפנימי ויעדיף לרצות את שומעיו.
בפתח דבריו הוא קובע כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה. משמעות המילה אֲכַנֶּה היא פנייה לאנשים בגינוני כבוד, בלשון נקייה ומעודנת או בדיבור עקיף [ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. ההצהרה על כך שלא ידע לכנות אינה מעידה על חוסר ידע שכלי, אלא על כך שמעשה החנופה כה זר ורחוק מטבעו, עד שאפילו אם היה רוצה בכך, לא היה מסוגל לעשות זאת [מצודת דוד, אלשיך]. בהקשר למצבו מול רעיו של איוב, מוסבר כי מאחר שנוכח לדעת שאין בהם חכם אמיתי, אינו יכול לקרוא להם בתארים שאינם ראויים להם [רמב"ן]. מנגד, ישנה גישה ייחודית המפרשת כי חוסר היכולת לכנות תארים מכוון כלפי ה' עצמו, שכן לא ניתן למצוא מילים שיתארו כראוי את הבורא, ואם ינסה לעשות זאת ייענש [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק, אליהוא מתאר את העונש המצפה לו אם יחטא בחנופה: כִּמְעַט יִשָּׂאֵנִי עֹשֵׂנִי. המילה כִּמְעַט מבטאת סמיכות ומיידיות – קרוב הדבר שיתרחש, כהרף עין ובזמן קצר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
באשר למשמעות הפועל יִשָּׂאֵנִי, הפרשנים נחלקים לשני כיוונים מרכזיים. הגישה הראשונה מסבירה כי משמעות המילה היא סילוק ועקירה. כלומר, ה' ייקח את נפשו, יעקור אותו ויסלקו מן העולם, בדומה לרוח קדים הנושאת ומעיפה דברים בדרכה [רש"י, רמב"ן, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה קובעת כי שורש המילה קשור להבערה ואש, ולפיה אליהוא חושש שה' ישרף ויכלה אותו בעוון החנופה [מצודת ציון, רלב"ג, אבן עזרא].
ההיגיון העומד מאחורי העונש החמור הוא שאם אדם נושא פנים לבשר ודם, ה' לא ישמור עליו מנגד [אבן עזרא]. יתרה מכך, יש כאן עיקרון של מידה כנגד מידה: אם אליהוא "יישא פנים" לאדם ויחניף לו, ה' "יישא" ויסלק אותו מן העולם [אלשיך].