אליהו מזהיר את רעי איוב לבל יתרצו את שתיקתם ואת חוסר יכולתם לענות לאיוב באמתלה של חכמה. המילה ידפנו משמעותה כתישה, דחייה והרחקה [מצודת ציון]. הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת כוונת הרעים בפסוק זה, וכיצד אליהו סותר אותה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהרעים סברו שמצאו תשובה ניצחת ומושכלת לטענותיו של איוב. תשובתם התבססה על ההנחה שאם ה׳ הוא זה שמעניש ודוחה את איוב, הרי שאיוב בהכרח חטא, שכן ה׳ אינו אדם בשר ודם בעל חסרונות שעושה משפט מעוות [רמב"ן, מלבי"ם, מצודת דוד]. אליהו שולל טענה זו ומבהיר כי הסתמכות כללית על צדקת ה׳ אינה מהווה מענה אמיתי וחכם לייסוריו של איוב, היודע בתוכו כי אינו רשע, ואין בה כדי להשתיק את המיית לבו.
גישה שונה מפרשת את הפסוק כהתנצלות של הרעים על שתיקתם אל מול איוב. לפי כיוון זה, הרעים טוענים כי השתמשו בכל חכמתם אך לא הצליחו לשכנע את איוב ולכן בחרו לשתוק כדי לא להכעיסו יותר. הם הותירו את ההתמודדות לה׳, מתוך מחשבה שרק הוא מסוגל לנצח ולהדוף את איוב, ולא שום אדם [רש"י, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. על כך משיב אליהו כי שתיקה זו אינה מעידה על חכמה, אלא עלולה להתפרש על ידי השומעים כחוסר ידע וככניעה, ואף ממעטת את כבוד ה׳ [רש"י, תקות אנוש].
מזווית מוסרית יותר, יש המבארים כי אליהו מוכיח את הרעים על עצם יחסם הנוקשה אל איוב. גם אם הרעים סבורים שהשיגו את האמת בחכמתם, אין להם שום רשות לדחות את איוב בשתי ידיים ולקבוע בנחרצות שהוא רשע. רק ה׳, היודע תעלומות, יכול ורשאי להדוף אדם ולשפוט אותו כך, בעוד שעל בני אדם להימנע מלשבור את לבו של אדם סובל על סמך השערות [אלשיך].