אליהו מתאר את השתיקה המתוחה שירדה על הדיון, המהווה את נקודת המעבר מציפייתו הסבלנית להתערבותו הפעילה. תחילה הוא אומר וְהוֹחַלְתִּי, כלומר המתנתי ועיכבתי את תגובתי. לפי הגישה המרכזית, אליהו ציפה בתחילה שהרעים ישיבו לאיוב דברי טעם והשכל. גם כאשר נוכח לדעת שאין בהם חכמה, הוא המשיך להמתין עד שהשתתקו לחלוטין ותמו דבריהם [מצודת דוד]. הוא נמנע מלענות מיד מחשש שהם רק נחים מעט וישובו להתווכח, ולכן המתין עד שהתברר לו מעל לכל ספק שאין בכוונתם להוסיף ולדבר [מלבי"ם].
לגבי המילה עָמְדוּ, רוב הפרשנים מסכימים כי משמעותה היא שתיקה וחדלון מדיבור. מנגד, יש המפרשים מילה זו כפשוטה: הרעים קמו פיזית מהארץ. מכיוון שכל זמן הוויכוח נהגו המתווכחים לשבת על הארץ, הקימה היוותה סימן מובהק לכך שהדיון פסק מכל וכל [מלבי"ם].
גישה שונה במקצת מפרשת את המילה לֹא בביטוי כִּי־לֹא יְדַבֵּרוּ במשמעות של הבל ואפס, ולא רק כמילת שלילה. לפי פירוש זה, אליהו מסביר שהמתין משום שדבריהם היו דברי הבל, אך הוא מודה שלבסוף הם נהגו בתבונה בכך ששתקו ולא ענו עוד [אלשיך].