אליהו מביע את אכזבתו העמוקה מחוסר היכולת של רעי איוב להתמודד עם טענותיו. לאחר הקשבה ממושכת, הוא מטיח בהם כי למרות שפע הדיבורים, אין בהם ממש או מענה אמיתי למצוקתו ולשאלותיו של איוב.
המילה וְעָדֵיכֶם משמעותה "אליכם" [רמב"ן, מצודת ציון]. אליהו מצהיר וְעָדֵיכֶם אֶתְבּוֹנָן – הסתכלתי בכם, התבוננתי ושקלתי את דבריכם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לבחינת הטענות עצמן, ההתבוננות הייתה גם על הדוברים, בניסיון להבין את השיטה וההנחות הפילוסופיות שעליהן הם נשענים [מלבי"ם].
המסקנה מאותה התבוננות היא כי וְהִנֵּה אֵין לְאִיּוֹב מוֹכִיחַ. המילה מִכֶּם המופיעה בסוף הפסוק מתייחסת לחלק זה, כלומר: אין אף אחד מכם שמצליח להטיף, להוכיח ולשכנע את איוב [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, רש"י]. הסיבה לכך היא שהרעים הסתפקו בטענות כלליות, כגון הקביעה שה' אינו מעוות משפט ולכן איוב ודאי חטא, אך לא הצליחו להוכיח זאת באופן פרטני מול טענתו העיקשת של איוב כי הוא צדיק [אלשיך].
בנוסף, אין ביניהם אף אדם עוֹנֶה אֲמָרָיו. אליהו מאשים כי דבריהם חסרי ממש ואינם ראויים להיקרא תשובה [מצודת דוד]. בניגוד לדרך המתווכחים, הנוהגים להתייחס לכל טענה לגופה ולהשיב עליה באופן ממוקד, הרעים לא ענו לאמירותיו הספציפיות של איוב אלא רק שפטו אותו באופן כללי [אלשיך]. הם כשלו לא רק בהבאת הוכחות מוחלטות, אלא אפילו במתן מענה רטורי הולם שיסתור את דבריו [מלבי"ם].