לאחר מחזור ארוך של ויכוחים סוערים, המערכה מגיעה למבוי סתום והשתיקה משתלטת על הבמה. שלשת הרעים מבינים כי הדיון מוצה, ואין ביכולתם להשפיע עוד על עמדתו של חברם המיוסר. המילה וַיִּשְׁבְּתוּ משמעותה נחו, פסקו וחדלו מלדבר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הסיבה המרכזית לשתיקת הרעים טמונה במילים כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו. הפרשנים מסכימים כי הרעים נוכחו לדעת שאיוב דבק בצדקתו, מסרב להודות באשמה, ולא ניתן לנצח אותו בטענות או להזיז אותו מעמדתו [תקות אנוש, רלב"ג]. איוב היה מודע לכך שלא חטא לא בגלוי ולא בסתר, ולכן שום טענה שהטיחו בו לא התקבלה על דעתו ולא יישבה את דעתו [מלבי"ם].
עם זאת, קיימת הבחנה באשר לזווית הראייה של הרעים. איוב היה צדיק רק בעיני עצמו, אך בהחלט לא בעיניהם. הרעים החזיקו באמונת יסוד שאין ייסורים ללא עוון, ולכן גזרו עליו בהכרח שהוא חטא [רמב"ן]. כדי להצדיק את ה', הם נאלצו ליחס לאיוב חטאים וחסרונות שלא היו בו, שכן הם לא הכירו את הסיבה האמיתית לייסוריו, שהייתה למעשה ניסיון אלוהי [מלבי"ם]. בסופו של דבר, הרעים פשוט לא מצאו עוד מענה או הסבר הגיוני לייסורים שבאו עליו אל מול טענותיו [מצודת דוד]. מנגד, יש הסבורים כי הרעים פשוט התעייפו מלחזור על אותה טענה יחידה שוב ושוב, והתביישו להמשיך ולהטיח בו שהוא צדיק רק בעיני עצמו ולא בעיני המקום, ולכן השתתקו [אלשיך].
שתיקה זו של הרעים, וחוסר יכולתם להפריך את טענת איוב כי הוא חף מפשע, היא שהובילה לכניסתו של אליהוא לתמונה. אליהוא כעס על שני הצדדים: על איוב, שהעדיף להצדיק את עצמו על פני ה' בהסתמך על חווייתו האישית ועל חושיו במקום על התבונה, ועל הרעים, שהרשיעו אדם ישר וצדיק רק משום שלא מצאו תשובה ראויה לטענותיו [רלב"ג, מלבי"ם].