איוב, פרק ל״ב, פסוק א׳

לאחר ויכוחים ארוכים, וַיִּשְׁבְּתוּ, כלומר פסקו וחדלו מלדבר, שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה והפסיקו מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב, שכן הבינו כי הדיון הגיע למבוי סתום ולא יוכלו לשנות את עמדתו. הסיבה לשתיקתם היא כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו, שכן איוב היה בטוח בחפותו, סירב להודות באשמה ושום טענה לא הזיזה אותו מצדקתו. הרעים, שהאמינו כי אין ייסורים ללא חטא, ייחסו לאיוב חטאים כדי להצדיק את ה', אך לבסוף לא מצאו עוד מענה הגיוני לטענותיו, או שפשוט התעייפו מלחזור על כך שהוא צדיק רק בעיני עצמו ולא בעיני המקום. חוסר יכולתם של הרעים להפריך את טענות איוב הוביל לכניסתו של אליהוא, שכעס על איוב שהצדיק את עצמו על פני ה', ועל הרעים שהרשיעו אדם ישר מבלי לספק לו תשובה ראויה.