הלחץ הפנימי העצום של מחשבות וטענות שטרם בוטאו מתואר כאן באמצעות דימוי ציורי של תסיסה עזה. אליהוא חש כי בִטְנִי, המלאה ברוח ובמילים שהוא משתוקק להשיב, תוססת כְּיַיִן לֹא יִפָּתֵחַ. הפרשנים מסכימים כי הדימוי הוא ליין הנתון בתוך כלי סגור או נאד שלא נפתח ושמר על טעמו, כך שהגזים והרוח התוססים בתוכו מצטברים ויוצרים לחץ אדיר המבקש לפרוץ החוצה. ככל שהיין סגור זמן רב יותר, כך גוברת הרתיחה הפנימית שלו, בדומה לאליהוא שהתמלא במילים מתחילת הוויכוח אך שמר על שתיקה [אלשיך].
הלחץ כה רב עד שהוא מאיים לפרוץ כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה אֹבוֹת פירושה נוֹדוֹת לאחסון יין, כאשר רש"י מוסיף שמדובר בנודות גבוהים העשויים כקומת אדם. מילה זו במשמעות של נודות היא יחידאית ואין לה מקבילה נוספת במקרא [מצודת ציון]. ישנה דעת מיעוט הקושרת את המילה למונח מדברי חז"ל המתאר סוג של כלי או צינור, אך הדעה המקובלת והנכונה היא שאלו נודות [אבן עזרא].
הפסוק מדגיש שאלו אובות חֲדָשִׁים אשר יִבָּקֵעַ. הפרשנים מסבירים כי כאשר מכניסים יין תוסס לתוך נודות חדשים, הלחץ הפנימי גובר והם נוטים להתבקע ולהישבר בקלות רבה. מתוך כך עולה ההקבלה למצבו האישי של אליהוא: כשם שנאד חדש אינו מורגל להכיל יין ולכן הוא מתבקע במהירות, כך גם אליהוא, בהיותו אדם צעיר לימים, אינו מורגל לעצור את דבריו בקרבו. רתיחת הדם של נעוריו אינה מאפשרת לו להאריך אף, והדברים השמורים בבטנו חזקים כל כך עד שהם עתידים לבקוע ולפרוץ החוצה מאליהם [מצודת דוד, מלבי"ם, אלשיך].