כעסו של אליהוא מופנה כלפי שלושת רעיו של איוב, בשל כישלונם הכפול במהלך הוויכוח עמו: חוסר יכולתם האינטלקטואלית והתאולוגית להשיב לטענותיו, והתוצאה ההרסנית של חוסר אונים זה.
הפרשנים מצביעים על כך שהרעים לֹא־מָצְאוּ מַעֲנֶה – כלומר, לא השכילו למצוא תשובה חכמה ומספקת למצוקתו ולדבריו של איוב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתוך חוסר היכולת ליישב את הסתירה בין עובדת היותו של איוב אדם צדיק לבין הייסורים הקשים שבאו עליו, הם בחרו בדרך הקלה והחליטו להרשיע אותו שלא כדין. במקום לחקור ולחפש טעם עמוק שיאמת את שני הדברים גם יחד – שאיוב צדיק ושה' פועל בצדק – הם פשוט טפלו עליו אשמת רשע [מלבי"ם]. גישתם נשענה על סברות אנושיות שטחיות, וכאשר לא מצאו פתרון, הם האשימו את איוב בחטאים במקום להודות שישנה חכמה עליונה ונסתרת בדין האלוהי [רמב"ן]. יש המוסיפים כי כישלונם נבע מכך שלא העלו על דעתם כי ייתכן שהייסורים נובעים מסיבות רוחניות עמוקות הקשורות לנפשו של האדם, ולכן מיהרו לשפוט את איוב עצמו כרשע [אלשיך].
לצד הפירוש הפשטני, מתקיימת מחלוקת מרתקת סביב משמעות המילים וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת־אִיּוֹב. גישה מרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר ב"תיקון סופרים" (כינוי שנועד לעדן את לשון הכתוב מפאת כבוד ה'). לפי הבנה זו, חוסר היכולת של הרעים להשיב לאיוב היווה למעשה שתיקה שהרשיעה את דין שמים. הכתוב היה צריך לומר שהם הרשיעו את ה', אך שינה את הניסוח ל"איוב" כדי לא לפגוע בכבוד המקום [רש"י, מצודת דוד, מנחת שי]. מנגד, יש מי שדוחה בתוקף את טענת תיקון הסופרים ומחזיק בפשט הפסוק, לפיו הרעים הרשיעו את איוב עצמו, תוך שהוא מציין בביקורת כי הטוענים לתיקון סופרים מתבססים על דברים שנעלמו מידיעתו [אבן עזרא].
כיוון פרשני נוסף מציע קריאה שונה של המילים וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת־אִיּוֹב. לפי גישה זו, אין הכוונה רק שהרעים טענו שאיוב רשע, אלא שבעצם שתיקתם וכישלונם להעמיד אותו על טעותו, הם גרמו לו להפוך לרשע בפועל. איוב פירש את חוסר המענה שלהם כהסכמה לדבריו, מה שעודד אותו להרבות בתלונות ולהטיח דברים כלפי מעלה בחומרה רבה יותר [מצודת דוד, אלשיך].