כעסו של אליהוא מופנה כלפי שְׁלֹשֶׁת רֵעָיו של איוב, על כך שלֹא־מָצְאוּ מַעֲנֶה חכם ומספק למצוקתו ולטענותיו. במקום לחפש טעם נסתר בדין ה' שיסביר כיצד אדם צדיק סובל, הם נאחזו בסברות שטחיות וקבעו כי הוא חטא. בכך הם וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת־אִיּוֹב לא רק על ידי האשמתו השקרית, אלא גם משום ששתיקתם התפרשה אצלו כהסכמה ועודדה אותו להטיח תלונות כלפי מעלה, וכך הפכו אותו לרשע בפועל. יתרה מכך, חוסר יכולתם להשיב הרשיע למעשה את ה', אך הכתוב ייחס את ההרשעה לאיוב מפאת כבודו של מקום.
איוב, פרק ל״ב, פסוק ג׳
וּבִשְׁלֹ֣שֶׁת רֵעָיו֮ חָרָ֢ה אַ֫פּ֥וֹ עַ֤ל אֲשֶׁ֣ר לֹא־מָצְא֣וּ מַעֲנֶ֑ה וַ֝יַּרְשִׁ֗יעוּ אֶת־אִיּֽוֹב׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.