חכמה ותבונה אינן נחלתם הבלעדית של זקנים ובעלי ניסיון. ההשגה השכלית העמוקה ביותר היא ניצוץ אלוהי, תכונה רוחנית הטבועה באדם ממעל, המאפשרת גם לצעירים לימים לשאוב ממקורות התבונה.
הפרשנים מסכימים כי המילה אָכֵן מבטאת כאן תובנה והכרה מחודשת: לאמיתו של דבר, הרוּחַ הנמצאת בֶאֱנוֹשׁ היא החכמה. חכמה זו אינה נרכשת רק על ידי חלוף השנים, אלא נובעת מרוח ה' המצויה באדם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. חכמה זו אינה מסתמכת על החושים ועל הניסיון המצטבר, אלא מבוססת על אמיתות פנימיות הצפונות ברוח האדם מיסודו [מלבי"ם].
בעוד שיש מי שרואה בחלקי הפסוק כפל עניין פיוטי החוזר על אותה משמעות [מצודת דוד], פרשנים אחרים מצביעים על הבחנה מהותית בין המושגים רוּחַ לבין נִשְׁמַת שַׁדַּי, על בסיס תורת הסוד. ה"רוח" היא החלק הרוחני השוכן בתוך הגוף הפיזי של האדם, ולכן נאמר רוּחַ־הִיא בֶאֱנוֹשׁ – היא נמצאת באדם פנימה. לעומתה, ה"נשמה" היא חלק אלוהי עליון וגבוה יותר, החי ומשכיל עוד בטרם ירידתו לעולם [מלבי"ם].
בשל מעלתה העצומה, הנשמה אינה נכנסת ממש לתוך הגוף אלא מרחפת מעליו [חומת אנך], או לחלופין, היא נחלתם של יחידי סגולה מעטים בלבד [אלשיך]. תפקידה של אותה נשמה עליונה הוא לשאוב את הבינה ישירות מה', ולהשפיע אותה ממעל אל תוך הרוח שבתוך האדם. כך היא מאפשרת לו להבין אמיתות ולהוציא דבר מתוך דבר, וזהו שכתוב וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם.