הופעתו של אליהוא מסמנת נקודת מפנה בוויכוח הארוך שבין איוב לרעיו. לאחר שהדיון הגיע למבוי סתום, נכנס לתמונה אדם חדש המציג גישה שונה ונוקבת לשאלת סבלו של הצדיק.
הכתוב מקדים ומפרט את ייחוסו של אליהוא באופן חריג, שלא כפי שנעשה אצל שאר רעי איוב. הפרשנים מסבירים כי פירוט זה נועד להדגיש שאליהוא מגיע ממשפחה הידועה באמונתה הטהורה, וכי דעתו אמיתית ומשובחת יותר מדעת קודמיו, עובדה המוכחת מכך שבסוף הספר ה' אינו דורש ממנו להביא קורבן כפרה כפי שדרש משאר הרעים [רמב"ן, תקות אנוש].
באשר לכינויים עצמם, המילה הַבּוּזִי מוסברת על ידי רוב הפרשנים כייחוס משפחתי, צאצא של בוז, בן נחור אחי אברהם [מצודת דוד, אבן עזרא]. אולם, יש הדורשים את השם מלשון ביזיון, שכן אליהוא בזה לטענותיהם של איוב ורעיו [תקות אנוש]. גם הצירוף מִמִּשְׁפַּחַת רָם מפורש במספר אופנים: בעוד שיש הרואים בכך המשך של שושלת בוז [מצודת דוד] או רמז לרם אבי עמינדב מזרע ישראל [אבן עזרא], אחרים מזהים את "רם" עם אברהם אבינו, המכונה במקרא "האדם הגדול בענקים" [רש"י].
הפסוק מתמקד בכעסו העז של אליהוא: וַיִּחַר אַף, כלומר אליהוא כעס מאוד [ביאור שטיינזלץ]. כעסו מופנה כלפי איוב עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים – על כך שאיוב הצדיק את עצמו יותר מאשר את ה' [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מנתחים את מהות הכעס הזה. איוב טען כי הוא עשה משפט וצדקה וראוי לגמול טוב, ומתוך כאבו העצום הרשיע את ה' וטען כי הנהגת העולם נמסרה למקריות ולעוול [מצודת דוד, אבן עזרא]. הגישה המרכזית היא שאליהוא זעם על כך שאיוב, אף שידע בתוכו שהוא אכן צדיק, נתן לתחושותיו לגבור על השכל הישר. היה על איוב לבטל את תחושתו האישית מפני ההבנה השכלית המוחלטת שה' הוא שלם ואינו עושה עוול, ובמקום זאת הוא דיבר בחוסר דעת והתחבר בדעותיו לאנשי רשע [מלבי"ם, רמב"ן]. מעבר לכך, אליהוא מציג תפיסה פילוסופית עמוקה הרואה בסבל מעין "מחלה" של הנפש שנועדה להביא את האדם לשלמות, ומדגיש כי התערבות אלוהית ישירה וגלויה היא נדירה, ופועלת לפי חוקיות נשגבת שאיוב לא השכיל להבין [תקות אנוש].
מתוך הפירושים עולה שאלה מרתקת: כיצד אליהוא כועס על איוב שמצדיק את עצמו, ובפסוק הבא הוא כועס על הרעים שהרשיעו את איוב? אם איוב אינו רשע, מדוע אסור לו להצדיק את עצמו?
כדי ליישב סתירה זו, מציגים הפרשנים שני רבדים עמוקים של הצדק האלוהי:
הגישה האחת מתמקדת במידת הדין. איוב אכן היה צדיק גמור במעשיו, ולכן הרעים טעו שקר כשהאשימו אותו ברשעות. אולם, ה' דן את חסידיו במידת הדין הנוקשה והגמורה (הרמוזה בשם "אלהים"). מול דקדוק אלוהי כחוט השערה, איש אינו יכול לצאת זכאי לחלוטין. טעותו של איוב הייתה שניסה להצדיק את עצמו מול מידת הדין המוחלטת הזו [חומת אנך].
הגישה השנייה מבוססת על סוד גלגול הנשמות. לפי פירוש זה, איוב באמת היה צדיק בכל מעשיו בהווה, ולכן הרעים שגו כשהאשימו אותו בחטאים. ואולם, נשמתו של איוב הייתה גלגול של נשמת תרח, אביו של אברהם שהיה ראש לעובדי עבודה זרה. הייסורים הקשים באו על איוב כדי למרק את העוונות העצומים של נשמתו מגלגולה הקודם. לכן הפסוק מדגיש עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ – איוב חשב שגם "נפשו" טהורה מצד עצמה, ולא הבין שגופו הנוכחי סובל בגלל חטאי העבר של אותה הנפש ממש [חומת אנך, אלשיך].