עוצמתו של היצור האדיר וממדיו הבלתי נתפסים באים לידי ביטוי ביכולתו לשתות כמויות מים עצומות ללא כל פחד. תיאור זה ממחיש את שליטתו המוחלטת בטבע ואת ביטחונו העצמי אל מול סביבתו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה יַעֲשֹׁק משמעותה גזל. היצור כה עצום, עד שכאשר הוא שותה ממי הנהר ניכר מיד חיסרון במים, והוא נדמה כמי שגוזל ושואב את הנהר כולו לעצמו ולוקח את המים משאר הבריות [רש"י, רמב"ן, אבן עזרא, מצודת דוד]. בעוד שיש מי שמפרש כי מדובר על כל נָהָר באשר הוא [מצודת ציון], קיימת דעה המזהה את הנהר הספציפי כנהר פרת השופע [רש"י]. גישה נוספת מרחיבה את מושג העושק וטוענת כי היצור גוזל לא רק את המים, אלא גם טורף ומשחית את כל בעלי החיים הנמצאים בתוכם [מלבי"ם].
הביטוי לֹא יַחְפּוֹז מצביע על היעדר חפזון ומהירות. הפרשנים מסכימים כי היצור שותה את המים לאטו ובשלווה, שכן הוא אינו חש חרדה ואינו מפחד משום חיה או אדם [אבן עזרא, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. הוא יכול לשהות שעות ארוכות בשתייה מבלי למהר לחפש מחסה או צל [אלשיך]. מנגד, קיימים פירושים חלופיים לביטוי זה: פירוש אחד מתמקד בגופו של היצור ומסביר כי בטנו אינה מתקשה או כואבת עקב שתיית הכמות האדירה [רש"י]. פירוש אחר מייחס את חוסר החפזון דווקא לנהר עצמו, שמימיו מפסיקים לזרום במהירות כבעבר בשל שאיבתם על ידי היצור [רלב"ג].
סופו של הפסוק, יִבְטַח כִּי־יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל־פִּיהוּ, מתאר את ביטחונו המוחלט של היצור ביכולתו למשוך ולשאוב את כל מי נהר הירדן אל תוך פיו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפועל יָגִיחַ מפורש ברובו כהמשכה, שאיבה והוצאה של המים [אבן עזרא, רלב"ג, מצודת ציון], ויש המקשרים מילה זו לגחונו של היצור, שאליו הוא מושך את המים [מלבי"ם]. תהליך השתייה מתואר כפעולה שבה היצור גומע כמות אדירה, ממתין בביטחון עד שמים נוספים יזרמו אליו ממרחק, ושואב אותם שוב ושוב [אלשיך]. כדי להמחיש את כמות המים האדירה, מובאת מסורת ולפיה היצור בולע בגמיעה אחת בלבד את כל כמות המים שהירדן מזרים במשך חצי שנה [מנחת שי].