תגובתו של איוב להתגלות האלוהית מלווה בתחושת שפלות עמוקה, מתוך הכרה באפסותו אל מול ה'. וַיַּעַן אִיּוֹב, בתשובתו הוא מודה כי אין לו מה להשיב לדברי ה', ולכן הוא בוחר לשים ידו על פיו ולשתוק.
לפי הרלב"ג, תשובתו של איוב מבטאת נסיגה מחלק מטענותיו הקודמות כלפי ההשגחה. בתחילה, איוב הציג טענה כפולה כלפי חוסר הצדק בעולם: הרע שפוקד את הצדיקים, והטוב שמוענק לרשעים. כעת, איוב זונח את טענתו הראשונה על סבלם של הצדיקים, שכן ספק זה כבר יושב והוסבר בהרחבה בדבריו של אליהוא, וה' סמך עליהם את ידיו.
עם זאת, טענתו השנייה של איוב טרם באה על פתרונה. איוב מצהיר כי לא יוסיף להתווכח או להעלות טענות חדשות, אך הוא עדיין ממתין למענה בנוגע להצלחתם הממושכת של הרשעים. תופעה זו טרם הוסברה בדברי אליהוא או בדברי ה', והיא נתפסת בעיני איוב כעוול. מצב זה מעורר את השאלה האם מדובר בפגם בהשגחה מאת ה', או שמא מדובר במגבלה של המערכת השמימית, שאינה מסודרת באופן המאפשר להעניק לכל אדם את הגמול המדויק הראוי למעשיו [רלב"ג].