הפסוק משרטט את מקום מנוחתה של החיה העצומה בסביבתה הטבעית, כשהיא מוקפת בצמחייה סבוכה ובמקורות מים. המילה יְסֻכֻּהוּ נגזרת משורש ס.כ.כ, כלומר יצירת סכך וכיסוי, ואילו עַרְבֵי־נָחַל הם אילנות סרק הגדלים על גדות נחלים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מבינה את הפסוק כתיאור פיזי של מקום המסתור. האילנות, המכונים צֶאֱלִים, יוצרים מעל החיה חופה סבוכה של קנים וביצה המשמשת לה כצל, כלומר צִלְלוֹ. במקביל, עצי הערבה מקיפים וסובבים אותה מכל עבר כדי להעניק לה צל ומחסה.
מנגד, יש המפרשים את הפסוק כשאלה רטורית שנועדה להדגיש את ממדיה הבלתי נתפסים של החיה [מצודת דוד, אלשיך]. לפי תפיסה זו, הפסוק תמה: וכי האילנות מסוגלים באמת לסוכך עליה? הרי עבור חיה כה עצומה, האוכלת הרים שלמים, אין בעולם צל שראוי לכסותה, ועצי הערבה הסובבים אותה הם כאין וכאפס לעומתה. הכפילות בפסוק נועדה להדגיש עד כמה הדבר בלתי אפשרי.
גישה ייחודית מעניקה לפסוק משמעות של סוף וחידלון [מלבי"ם]. לפי פירוש זה, המילה צִלְלוֹ אינה מתארת צל מפני השמש, אלא את ה"צל" שיישאר מן החיה לאחר מותה, דהיינו נבלתה ושארית עצמותיה. העצים ועצי הערבה יסוככו ויקיפו את שרידי החיה שם בנחל, עד אשר יסתירו אותה לחלוטין מעיני כל בריה.