תיאור מקום מרבצה של הבהמה העצומה חושף את התמודדותה עם איתני הטבע, תוך התמקדות בסביבתה הקרובה. הפרשנים מסכימים כי המילה צֶאֱלִים נגזרת מן השורש צ.ל ומשמעותה צללים, כאשר האות אל"ף מחליפה את כפל האותיות (אבן עזרא, תקות אנוש). הכוונה היא לאילנות המעניקים צל רב, או לשם של סוג עצים מצלים (רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ). הצירוף בְּסֵתֶר קָנֶה מתייחס לצמחייה הגבוהה שעל גדות הנהרות (אבן עזרא), והמילה וּבִצָּה מתוארת כטיט לח, רקק ומקום רפש (מצודת ציון, רלב"ג, אבן עזרא, תקות אנוש).
באשר לעצם שכיבתה של הבהמה במקומות אלו, ניכרות מספר גישות מרכזיות. בעוד שמהקריאה הפשוטה עולה כי זהו מקום מנוחתה הטבעי, יש הקוראים את הפסוק כשאלה רטורית המדגישה את ממדיה המפלצתיים. לפי קריאה זו, חסרה בפסוק ה"א השאלה ("התחת צאלים ישכב?"), שכן הבהמה כה גדולה עד שאין בעולם עץ שיכול לסוכך עליה. ממילא, היא שורדת את חום השמש רק בזכות השגחת ה', ולא בזכות הסתתרות בצל או בביצה (מצודת דוד). גישה משלימה מסבירה כי הבהמה כלל אינה זקוקה לצל כדי להסתתר מהשמש, והיא בוחרת לשכב בתוך מי הביצה משום שגופה כה חסון עד שהלחות הרבה אינה מסוגלת להזיק לה (אלשיך).
מנגד, פרשנות ייחודית מוציאה את הפסוק מהקשרו בחיי הבהמה, ומסבירה כי התיאור מתייחס למצבה לאחר מותה. לפי פירוש זה, השכיבה תחת העצים, בסתר הקנים ובביצה, מתארת את המקום הנסתר והמכוסה שאליו תושלך נבלתה העצומה (מלבי"ם).