הבסיס למנהיגות רוחנית ומעשית דורש חיבור מתמיד לדבר ה׳. ההנחיה הניתנת ליהושע משמשת כמצפן על-זמני, השוזר יחד לימוד רציף, עיון מעמיק ועשייה קפדנית כנוסחה המוחלטת להצלחה ולחכמה.
הציווי מתמקד במושג סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, אשר מתייחס באופן ספציפי לספר דברים (משנה תורה) שהיה מונח לפניו [רש"י], או במובן רחב יותר לכלל המצוות שהעביר משה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הדרישה היא לֹא יָמוּשׁ, כלומר לא יסור ולא יורחק [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. קיימת מחלוקת עקרונית לגבי אופייה של אמירה זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בציווי מחייב. עם זאת, יש הרואים בכך דווקא ברכה אלוהית: ה׳ מבטיח ליהושע שלמרות שיהיה עסוק וטרוד בענייני הנהגת העם, הוא יזכה להצלחה מיוחדת שלא לעזוב את התורה ולהישאר מחובר אליה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
אופן הלימוד הנדרש מבוטא במילה וְהָגִיתָ, הכוללת בתוכה הן ביטוי מילולי בדיבור והן מחשבה פנימית [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש הרואים כאן חלוקה לשיטות לימוד שונות: הדרישה מִפִּיךָ מכוונת לעסק התמידי של שינון ולמידת ההלכות המעשיות, בעוד שההנחיה וְהָגִיתָ בּוֹ דורשת התבוננות שכלית עמוקה והגיון הלב בחלקים העיוניים של התורה [רש"י, מלבי"ם]. זווית נוספת מציעה כי תחילת המשפט רומזת לתורה שבכתב, ואילו ההמשך רומז לתורה שבעל פה, המצריכה דיבור ומחשבה גם יחד [חומת אנך]. הדרישה לעסוק בכך יוֹמָם וָלַיְלָה מתפרשת באופן מעשי כחובה לנצל כל זמן פנוי שנותר לאדם מעבר לעיסוקיו ההכרחיים לפרנסתו [רד"ק].
תכליתו של העיסוק המתמיד היא היישום המעשי: לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת. ההסבר לכך הוא שאם התורה תסור מהפה, קיימת סכנה שהאדם ישכח את המצוות [מצודת דוד]. יתרה מכך, העיון המעמיק מוביל את האדם לגלות שגם ענייני התורה שבעל פה רשומים ומרומזים בתורה שבכתב, מה שמחזק את המחויבות לקיים את הדברים לאשורם [מלבי"ם, אלשיך]. העיסוק התמידי פותר גם קושי רוחני: מכיוון שאדם יחיד אינו יכול לקיים בפועל את כל תרי"ג המצוות, עצם הקריאה והלימוד התדירים נחשבים לו כאילו קיים ושמר את כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ [חומת אנך].
התוצאה של דבקות זו כפולה: כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל. בעוד שיש המפרשים את שני המושגים הללו כמילים נרדפות המבטאות שגשוג והצלחה [רד"ק], אחרים משרטטים הבחנה ברורה ביניהם. "הצלחה" מתייחסת לסיוע אלוהי, מזל טוב ושגשוג בעניינים החומריים והעולמיים, ואילו "השכלה" מתארת שכל מחודד ויכולת פנימית לבחור בדרך הנכונה בעניינים הרוחניים ולדעת כיצד לפעול נכון [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה נוספת, ההצלחה מתבטאת בהבנת התורה לאמיתה ללא סטיות, וההשכלה באה לידי ביטוי בכיבוש הארץ ובקיום המעשי של המצוות [אלשיך].