הבטחת הארץ לעם ישראל אינה רק מתנה פסיבית, אלא דורשת שותפות פעילה המשלבת בין ציווי אלוהי למעשה אנושי. ההבטחה מעניקה לעם את הכוח והיכולת לרשת את הארץ, אך מימושה בפועל תלוי בנכונותם לצעוד ולפעול.
המילה תִּדְרֹךְ מבטאת הליכה וצעידה [מצודת ציון], והמילה בּוֹ מתייחסת לתחילת הפסוק, אל כל מקום שבו ידרכו [מצודת דוד]. מבחינה לשונית, הצירוף כָּל מָקוֹם מופיע כאן חסר, ללא הא הידיעה, בשונה מהפסוק המקביל בספר דברים בו נכתב "כל המקום" [מנחת שי].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיש כאן הבטחה אלוהית להעניק לעם את הכוח לכבוש את הארץ [רד"ק], אך הבטחה זו מלווה באזהרה: על העם לפעול בזריזות, ללכת למקומות השונים ולכוון לכבוש אותם, ואין להם לצפות שה' יילחם עבורם בזמן שהם מסתתרים [אברבנאל]. מנגד, יש המדגישים כי למרות הצורך בפעולה אנושית, הכיבוש מהותית נעשה על ידי ה', והדריכה הפיזית אינה אלא עשיית השתדלות מצידם [אלשיך]. ברובד עמוק יותר, אילו עם ישראל היה שלם במעשיו, עצם דריכת כף הרגל הייתה מפילה את האויבים ללא כל צורך בנשק ובמלחמה, ממש כפי שהיה ראוי להיות בימי משה. רק בגלל חטאי העם נוצר הצורך במלחמה טבעית, וההבטחה הותנתה בכך שיכבשו תחילה את כל הארץ ויטיבו את מעשיהם [מלבי"ם].
השימוש בפועל בלשון עבר, נְתַתִּיו, מלמד כי הארץ כבר ניתנה להם בפועל מאז ימי משה, כאשר ה' הבטיח שדור הבנים הוא זה שייכנס לארץ [אלשיך].
הפרשנים מסכימים כי ההבטחה על כָּל מָקוֹם נועדה לרבות גם שטחים הנמצאים מחוץ לגבולותיה הרשמיים של ארץ ישראל. אם העם ימשיך ויכבוש שטחים בחוץ לארץ, אותם מקומות יהיו שלהם ותחול עליהם קדושת ארץ ישראל [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. עם זאת, כיבוש שטחים אלו מוגדר כרשות בלבד, והוא מותר אך ורק לאחר השלמת הכיבוש של ארץ ישראל עצמה [רש"י, מלבי"ם].
היות שההבטחה תלויה במקומות שבהם העם ידרך בפועל, ה' ידע מראש שהם לא יכבשו מיד את כל השטח המובטח. לכן, השלמת הכיבוש של כלל הגבולות המובטחים התעכבה, והתממשה במלואה רק דורות לאחר מכן, בימי דוד המלך [אלשיך].