מנהיגותו של יהושע יוצאת אל הפועל בציווי המעשי הראשון שלו. הרגע מסמן את סיום ההמתנה במדבר ואת תחילת ההיערכות הלוגיסטית והנפשית לקראת חציית נהר הירדן וכיבוש הארץ.
ההוראה לעם ניתנה בדיוק ביום שבו הסתיימו ימי האבל על מות משה [רש"י, אברבנאל]. הפרשנים דנים בקשר שבין תזמון הציווי לבין שליחת המרגלים ליריחו, ומציגים גישות שונות לגבי השתלשלות האירועים. יש הסבורים כי יהושע שלח את המרגלים בחשאי עוד קודם לכן מתוך חשש, והתכוון להמתין לשובם, אך ברגע ששמע את דבר ה' הוא התמלא באומץ וציווה מיד להכין את העם מבלי לחכות לתוצאות הריגול [מלבי"ם]. לעומת זאת, דעה אחרת גורסת כי יהושע שלח את המרגלים יומיים לפני מתן הציווי, והוא פקד על העם להתכונן דווקא כדי לשדר ביטחון מלא. מטרתו הייתה שאם ייוודע לעם על המרגלים, הם לא יחשבו שיהושע מסופק או חושש, ובכך ביקש למנוע חזרה על חטא המרגלים שאירע בימי משה [אברבנאל]. גישה נוספת ממקמת את הציווי לאחר שליחת המרגלים או באותו היום ממש, מתוך מטרה לסנכרן את ימי ההמתנה של העם עם חזרתם הצפויה של המרגלים [רלב"ג].
כדי להעביר את המסר, יהושע פונה אל שֹׁטְרֵי העם. אלו הם אנשי הנהגה הממונים על שמירת הסדר והמשמעת, שתפקידם להשמיע להמון את דברי השליט ולאכוף את ביצועם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ההוראה שניתנה להם הייתה לעבור במחנה ולהנחות את ישראל להכין לעצמם מאכל ומשתה לקראת חציית הירדן הצפויה בעוד שלושה ימים [צאינה וראינה].
אופן העברת המסר, המרומז במילה לֵאמֹר, חושף חוכמה מנהיגותית. יהושע נמנע במכוון מכינוס פומבי ורשמי של כלל העם או זקניו כדי להכריז על היציאה למלחמה, מחשש שמעמד כזה יעורר פחדים ותלונות כפי שקרה בעבר. תחת זאת, הוא בחר בשיטה עקיפה ושקטה: הוא הורה לשוטרים לעבור באקראי בתוך המחנה ולהעביר את ההנחיות באופן שגרתי. כך, הבשורה על תחילת המסע עברה מפה לאוזן והתפשטה בטבעיות בקרב ההמון כהוראה פשוטה של הכנת צידה לדרך, מבלי לעורר בהלה או התנגדות [אלשיך].