הצהרת הנאמנות של העם ליהושע מעמידה את מנהיגותו ביחס ישיר לזו של קודמו, תוך התמקדות בנוכחות האלוהית המלווה אותו. מבחינה דקדוקית, במילה שָׁמַעְנוּ האות עין מנוקדת בשווא בלבד [מנחת שי].
ההכרזה רַק יִהְיֶה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ מתפרשת במספר אופנים. גישה אחת רואה בכך תנאי להישמעות העם: ההתחייבות לציית ליהושע תקפה אך ורק כל עוד ה' נמצא עמו, אך אם לא תשרה עליו שכינה, הם לא יישמעו לו [מצודת דוד]. כאשר מתקיים תנאי זה וה' שוכן עמו כפי שהיה עם משה, יהושע נחשב שקול לחלוטין בעיני העם לרבו [מלבי"ם].
לעומת זאת, יש המפרשים אמירה זו כהנחיה ליהושע שעליו להקפיד ללכת בדרכו של משה, כדי להבטיח שה' אכן ילווה אותו [רד"ק]. גישה נוספת רואה במילים אלו ברכה ולא תנאי או דרישה; העם מברך את מנהיגו החדש שיזכה ללווי אלוהי ולכוחות דומים לאלו שהיו למשה [ביאור שטיינזלץ].